כלאים, פרק ג', משנה א'. בלימוד משנה זו נסתייע בשלושה תרשימים המודפסים במשניות קהתי, וכן במשניות הרגילות, שיסייעו להבנת דבריה. המשנה עוסקת בהלכה ייחודית שנאמרה בערוגה - חלקה קטנה של ירקות, שחז"ל נתנו לה הלכות מיוחדות בדיני כלאיים. אף שבפרק הקודם למדנו כי בין ירק לירק נדרשת הפרדה של שישה טפחים, בערוגה הקלו חז"ל מטעם כלשהו. מעניין לציין כי המשנה במסכת שבת מביאה אף פסוק הרומז לכמה מינים שונים מותר לזרוע בחלקות אלו.
שני יסודות מקדימים לפני הלימוד:
ראש תור: הלכה שהוזכרה בפרק הקודם - כאשר החלקה נזרעת בצורת משולש, וקצה המשולש בלבד נפגש עם מין אחר, הדבר מותר, שכן הדבר נראה כשתי יחידות מובחנות ונפרדות זו מזו.
שיעור ה'שירונקא': ירק שואב את מזונו מתחום של טפח וחצי סביבו. לפיכך, אף שבשאר המקומות נדרשת הרחקה של שישה טפחים בין ירק לירק, בערוגה די בהרחקה של טפח וחצי בין שני מינים.
המשנה פותחת:
"ערוגה שהיא שישה טפחים על שישה טפחים - זורעים בתוכה חמישה זרעונים" - בערוגת ירקות שמידותיה שישה טפחים על שישה טפחים מותר לזרוע חמישה מיני זרעים שונים. היכן ימוקמו? כמופיע בציור א', התרשים הראשון: "ארבעה בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע" - ארבעה מינים בארבעת צדי הערוגה, ומין חמישי במרכזה.
הטעם להיתר, כפי שנראה בציור א', הוא שהמינים נפגשים זה בזה בזוויותיהם בלבד: ארבעת הטפחים שבזוויות הערוגה נותרים ריקים, וממילא ארבעת הטלאים שבצדדים נפגשים בזוויות בלבד. אף המין הגדול שבאמצע נפגש עם ארבעת הצדדים בזוויות בלבד, ולפיכך הדבר מותר.
ערוגה שיש לה גבול:
המשנה ממשיכה: אם נוסף על החלקה שהיא שישה על שישה יש לערוגה גבול - שפה הגבוהה טפח ורחבה טפח - נוסף טפח שלם בכל צד, והערוגה נעשית למעשה שמונה על שמונה. בכך גדלה קיבולתה: "וזורעין בתוכה שלושה עשר, שלושה על כל גבול וגבול ואחד באמצע" - שלושה מינים על כל אחת מן השפות שבצדדים, ומין אחד באמצע, כמופיע בציור ג'.
ונבאר את החשבון: כל צד של השפה אורכו שמונה טפחים, שהרי היא מקיפה חלקה של שישה טפחים. בתוך שמונה טפחים אלו זרועים שלושה מינים, ובין האחד לחברו טפח וחצי וטפח וחצי - שלושה טפחים; ועם שלושת הטפחים הזרועים הרי שישה, ובתוספת שתי הפינות, טפח ועוד טפח, נשלמים שמונה. משנעשה כן בכל אחד מארבעת הצדדים, מתקבלים שנים עשר מינים, ובאמצע נזרעת חלקה גדולה יותר, המותרת מדין ראש תור - שהרי היא נפגשת עם השאר בפינות המשולש בלבד.
הירושלמי מציין נקודה נוספת: אף שבאמצע, בתוך אותו גבול, ישנו שטח של שישה טפחים על שישה טפחים, ובתחילת המשנה למדנו שבשטח כזה מותר לזרוע חמישה מינים שונים, כאן מתירים מין אחד בלבד באמצע. הטעם הוא שאם ייזרעו ארבעת המינים בצדדים כבתרשים הראשון, יהיה ביניהם ובין המינים שעל השפה מרחק של טפח אחד בלבד, בעוד שנדרש טפח וחצי לפחות. לפיכך אין הדבר אפשרי, ואין באמצע אלא אותו מעוין גדול אחד.
לאחר מכן מביאה המשנה יוצא מן הכלל: "לא ייטע ראש הלפת בתוך הגבול מפני שהוא ממלאהו" - אין לנטוע את שורש הלפת על אותה שפה, משום שמפאת טבעו של ירק זה הוא ממלא את כל השפה, ונראה הדבר ככלאיים.
לסיום מובאת דעתו של רבי יהודה: "רבי יהודה אומר: שישה באמצע" - לדעתו, במקרה שיש לערוגה שפה, אין צורך להסתפק ביחידה גדולה אחת באמצע, אלא ניתן לזרוע באמצע שישה מעוינים ובהם שישה מינים שונים. יש המבינים כי רבי יהודה חולק אף ברישא, במקרה הראשון ממש: אף בערוגה שאין לה גבול, שהיא שש על שש, לדעה אחת אין הזריעה מוגבלת לחמישה מינים, אלא ניתן לסדר בה את אותם שישה מעוינים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני הערוגה - שישה על שישה, שבה נזרעים חמישה מינים (ארבעה ברוחות ואחד באמצע) מחמת שאין הם נפגשים אלא בזוויות; ערוגה שיש לה גבול הגבוה טפח, שבה נזרעים שלושה עשר מינים (שלושה בכל גבול ואחד באמצע מדין ראש תור); דברי הירושלמי מדוע באמצע מין אחד בלבד; האיסור לנטוע ראש הלפת בגבול מפני שהוא ממלאהו; ודעת רבי יהודה, שאף באמצע ניתן לזרוע שישה מינים.