כלאים, פרק ה', משנה א'. המשנה עוסקת בדינו של "כרם שחרב". שונה הדבר מדין הקרחת שלמדנו, שכן כאן אין מדובר בקרחת בודדת אחת, אלא בגפנים רבות שנחרבו במקומות שונים בכל רחבי הכרם.
כרם דל:
אף על פי שהכרם נחרב, אם ניתן ללקט בו עשר גפנים בשטח שדרכו להיזרע בתבואה - שדה בגודל כזה - והן נטועות כהלכתן, כלומר שתי גפנים זו מול זו וגפן חמישית יוצאת מהן, או שלישית בשורה השנייה, כפי שהזכרנו קודם - הרי זה מוגדר "כרם דל", כרם חלש ועני. כל עוד קיים שיעור מינימלי זה של עשר גפנים והן מסודרות בשורות מקבילות באופן זה, לא איבד הכרם את שמו.
מכיוון שדין כרם עליו, אין לזרוע בסמוך לו אלא לאחר הרחקה של ארבע אמות, ואין די בהרחקת שישה טפחים:
גפן יחידית: שיעור ההרחקה שישה טפחים.
כרם: שיעור ההרחקה ארבע אמות - וזהו דינו של כרם דל.
כרם הנטוע בערבוביה:
כרם שגפניו צומחות במקומות שונים ואינן נטועות בשורות כלל: אם ניתן להבחין בתוך הערבוביה בגפנים המכוונות זו כנגד זו - אף שאינן נטועות בשורות ישרות - וניתן למדוד שתי גפנים כנגד שלוש, כלומר שתי שורות של שתיים ועוד אחת מאחוריהן, כפי שנתבאר לעיל, הרי זה נחשב כרם לכל דיניו.
ואם אף שיעור זה אינו בו, והגפנים מפוזרות במקומות אקראיים לחלוטין באופן שאין למדוד ולברר שיש בהן גפנים המכוונות זו כנגד זו - אין לו מעמד של כרם אלא דין של גפנים בודדות, ודי בנטיעה מחוץ לשישה טפחים.
שיטת רבי מאיר:
רבי מאיר חולק וסובר: "הואיל והוא נראה כתבנית הכרמים - הרי זה כרם". כלומר, כיוון שיש לו מראהו הכללי של כרם וצורת סידורו, נחשב הוא כרם להלכה אף שאין למצוא בו שלוש כנגד שתיים, וחייבים להרחיק ממנו ארבע אמות.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מצבים: כרם שחרב שנותרו בו עשר גפנים לבית סאה הנטועות כהלכתן - הרי זה "כרם דל" ודינו כדין כרם להרחקת ארבע אמות; כרם הנטוע בערבוביה שניתן לכוון בו שתיים כנגד שלוש - כרם; ואם אין בו אף שיעור זה - דין גפנים בודדות עליו והרחקתו שישה טפחים, ולדעת רבי מאיר אף הוא כרם, הואיל ונראה כתבנית הכרמים.