כלאיים, פרק ב', משנה א'. משנתנו עוסקת בתערובת של זרעים: יש שיעור וכמות שיש בהם בעיית כלאיים, ויש שיעור שאין בו בעיה כלל. וזה הכלל: אם אחד חלקי עשרים וארבעה מכמות הזרע העומד לזריעה מכיל סוג אחר של זרע - הרי זו בעיה של כלאיים; אך אם התערב בו מין אחר בשיעור פחות מאחד חלקי עשרים וארבעה, הדבר מותר.
טעמי ההיתר בשיעור המצומצם:
שיטת הזונטוב: התורה אסרה זריעת כלאיים מדין תורה רק כאשר האדם מעוניין שיהיו כאן כלאיים. אך כאשר אין הוא מעוניין בכך, והתערובת נוצרה באופן שלא ביקש שיהיה שם באמת, אין בזה איסור מן התורה. החכמים אסרו זאת מפני מראית העין - שהדבר נראה ככלאיים שנעשו בכוונה - ולכך נתנו שיעור: מאימתי נחשב הדבר למראית עין. בפחות מאותו שיעור לא אסרו החכמים.
שיטת הרשב"א: כאשר מדובר באחוז קטן מאוד, קשה עד מאוד להפרידו, וכלשון המפורסמת "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" - ולפיכך לא אסרו החכמים ברמת אחוז מצומצמת זו.
ביאור נוסף: מכיוון שאין בני אדם מקפידים על תערובת של כמות זעירה, רואים את כל התערובת כאילו היא ממין אחד בלבד, ואין מונים את המין השני כמצוי שם כלל.
לשון המשנה:
"כל סאה שיש בו רובע ממין אחר" - כל מידת סאה שיש בה רובע הקב ממין אחר. שיעור זה הוא אחד חלקי עשרים וארבעה, שכן שש קבין בסאה, ורובע הקב הוא אחד מארבעה - ארבע כפול שש, הרי אחד חלקי עשרים וארבעה. משהגיע המין האחר לשיעור זה בתוך מין הרוב, יש למעטו ולוודא שהאחוז יהיה פחות מאחד חלקי עשרים וארבעה. ושתי דרכים לכך, וזו דעת התנא קמא:
הוספה: להוסיף מזרע הרוב.
גריעה: להסיר מזרע המיעוט, עד שיהיה פחות מאחד חלקי עשרים וארבעה.
רבי יוסי חולק ואומר שיש לברור: משעה שהחל האדם בתהליך הפרדת זרעי המיעוט, חובה עליו להיפטר מכולם, כדי שלא ייראה כמקיים כלאיים. אמנם אם מלכתחילה הובאה התערובת ובה פחות מאחד חלקי עשרים וארבעה, אין לחשוש לכך אף לדעת רבי יוסי; אך אם יש בה יותר מכשיעור והחל להוציא ממנה, עליו להשלים את המלאכה עד שלא יישאר ממנה מאום.
מין אחד או שני מינים:
המשנה מוסיפה כי זרעי המיעוט העשויים להוות בעיה בשיעור אחד חלקי עשרים וארבעה הם "בין ממין אחד בין משני מינין" - בין שהם זרע מיעוט אחד ובין שהם שני זרעי מיעוט. כגון שמין הרוב חיטה, ומעורבים בו שעורה וכוסמת: השעורה והכוסמת מצטרפות יחד, ואם הן מהוות אחד חלקי עשרים וארבעה - הרי זו בעיה.
רבי שמעון חולק ואומר: "לא אמרו אלא ממין אחד" - אין זו בעיה אלא כאשר המיעוט מורכב ממין אחד של זרעים, אך שני מיני זרעים במיעוט אינם מצטרפים ליצור בעיה.
"והחכמים אומרים: כל שהוא כלאיים בסאה מצטרף לרובע" - כל מין של זרע מיעוט הנחשב כלאיים עם זרע הרוב שבסאה, מצטרף להשלים את הרובע, רובע הקב שהוא אחד חלקי עשרים וארבעה. כלומר, אם יש שני סוגי זרעים שאנו יודעים שהם כלאיים עם מין הרוב - הרי זו בעיה.
מהו, אם כן, החידוש בדברי החכמים?
לכאורה דבריהם זהים לדברי התנא קמא שנחלק עמו רבי שמעון, אך המפרשים מבארים את ההבדל: לדעת התנא קמא, אף אם אחד משני זרעי המיעוט אינו מן הסוג הנחשב כלאיים עם זרע הרוב, עדיין הוא מצטרף עם זרע המיעוט האחר להוות בעיה. לדוגמה, הלכה היא ש"שיבולת שועל" אינה נחשבת כלאיים עם שעורים. אם זרע הרוב שבסאה הוא שעורים, ומעורבים בו כוסמין - הנחשבים כלאיים עם שעורים - ואף שיבולת שועל: לדעת התנא קמא הכוסמין ושיבולת השועל מצטרפים ונחשבים כלאיים אם הגיעו יחד לשיעור אחד חלקי עשרים וארבעה, אף ששיבולת שועל כשלעצמה אינה כלאיים עם השעורים; עצם היותה מין אחר, בהצטרפה למין אחר שהוא כלאיים, נחשבת לבעיה. אך לדעת החכמים, אין צירוף אלא כאשר שני מיני המיעוט הם כלאיים עם מין הרוב.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעור התערובת בזרעים - רובע הקב בסאה, שהוא אחד חלקי עשרים וארבעה. בפחות מכך אין בעיה, שכן לא נאסר הדבר אלא מפני מראית העין, לפי שאין בני אדם מקפידים ואף קשה להפריד תערובת מצומצמת. הגיעה התערובת לכשיעור - ימעט, בהוספת זרע הרוב או בגריעת זרע המיעוט, ולדעת רבי יוסי משהחל לברור יבור את הכול. ונחלקו התנאים בצירוף שני מיני מיעוט: התנא קמא מצרף אף מין שאינו כלאיים עם הרוב, רבי שמעון אינו מצרף שני מינים כלל, והחכמים מצרפים רק מינים שהם עצמם כלאיים עם מין הרוב.