כלאים, פרק ד', משנה א'. מכאן ואילך פונה המסכת להלכות כלאי הכרם - הכלאים הכרוכים בכרמים. כפי שהוזכר, כלאי הכרם חמורים בהלכה מכלאי זרעים שנלמדו עד כה, משום שהם אסורים גם בהנאה, ואין לקבל מהם כל תועלת. משנתנו, וכן כמה מן המשניות הבאות, עוסקות בשטח שבתוך הכרם שנותר קרח וחסר גפנים: באיזה שיעור מותר לזרוע בו זרעים אחרים, ומאיזה שיעור אין הוא נחשב שטח נפרד אלא חלק מן הכרם הסובב אותו.
שיעורי הקרחת והמחולה:
"קרחת הכרם" - מקום קרח באמצע הכרם. השטח הנדרש כדי שיהיה מותר לזרוע בו: "בית שמאי אומרים" - עשרים וארבע אמות שיהיו נקיות מכל גפנים; "ובית הלל אומרים" - שש עשרה אמות מספיקות.
"מחולת הכרם" - לפי רוב הדעות זהו החלל שבין הכרם לבין הגדר, כלומר בקצה הכרם ולא באמצעו. כאן השיעור הנדרש קטן יותר: "בית שמאי אומרים שש עשרה אמה" - במקום עשרים וארבע האמות שאמרו בקרחת הכרם; "ובית הלל אומרים שתים עשרה אמה".
"ואיזו היא קרחת הכרם?"
המשנה באה להגדיר מהו אותו כתם קירח, וקובעת: "כרם שחרב מאמצעו" - כרם שנחרב באמצעיתו. מכאן מתחלק הדין (ונבארו לפי דעת בית הלל, המצריכים שש עשרה אמות בלבד): "אם אין שם שש עשרה אמה - לא יביא זרע לשם" - אין להביא לשם זרע כלל. אך "היו שם שש עשרה אמה - נותן לו עבודתו וזורע את המותר" - אין לזרוע את כל שש עשרה האמות, אלא תחילה נותנים לכרם את 'עבודתו': השטח הנחוץ לעיבוד הכרם כדרכו, שהוא ארבע אמות, כדי שניתן יהיה להכניס לשם בהמות לחרישה - ואת השאר מותר לזרוע.
בקרחת הכרם, שהכרם עומד משני צדדיה, יש לתת ארבע אמות של עבודת הכרם מכל צד. משום כך, מתוך שש עשרה האמות נותרות שמונה אמות בלבד הזמינות לזריעת סוגי זרעים אחרים באותו אזור.
טעמי השיעורים:
הטעם שלדעת בית הלל נדרשות שש עשרה אמות: מלבד עבודת הכרם - ארבע האמות הסמוכות לכל כרם, שהן הכרחיות ואף אין לזרוע בהן - נדרשות ארבע אמות נוספות, הנחשבות שיעור של שדה, כלומר שטח חשוב ומשמעותי. ארבע אמות אלו נדרשות לכל צד של הכרם, כדי שהמקום ייחשב שטח נפרד ומשמעותי ולא חלק מן הכרם. שאם השטח קטן מארבע אמות, כל צד בטל וטפל לכרם, ולפיכך נחשב כחלק ממנו.
ואילו בית שמאי אמרו שנדרשות עשרים וארבע אמות, משום שלשיטתם כל שטח הקטן משמונה אמות בטל וטפל לכרם. לפיכך נדרשות שש עשרה אמות באמצע, ובנוסף ארבע אמות מכל צד לעבודת הכרם - ובסך הכול עשרים וארבע אמות.
לסיכום: במשנה זו נפתחו הלכות כלאי הכרם, החמורים מכלאי זרעים בכך שאף ההנאה מהם אסורה. למדנו את שיעורי 'קרחת הכרם' (בית שמאי - עשרים וארבע אמות, בית הלל - שש עשרה) ואת שיעורי 'מחולת הכרם' (בית שמאי - שש עשרה, בית הלל - שתים עשרה), את הגדרת הקרחת - "כרם שחרב מאמצעו", ואת הדין שנותנים לכרם ארבע אמות של עבודתו מכל צד וזורעים את המותר. כמו כן עמדנו על טעמי השיעורים: הצורך בשטח חשוב שאינו בטל וטפל לכרם - ארבע אמות לבית הלל ושמונה אמות לבית שמאי. בהמשך המשניות נוסיף ונעמיק בשיעורים אלו.