המשנה עוסקת במקרה שהזכרנו קודם לכן: האישה נודרת נדר, והבעל הוא המקיים אותו ואינו מפר לה. במקרה זה ההלכה קובעת כי אם היא רוצה להתגרש, מוטל עליו לתת לה גט ולשלם לה את כתובתה.
הנדרים שבהם עוסקת המשנה:
"שלא תלך לבית האבל" - שלא תלך לניחום אבלים.
"שלא תלך לבית המשתה" - שלא תשתתף בשמחת נישואין.
בשני המקרים הללו, אם היא רוצה, עליו לגרש אותה מיד ולתת לה את כתובתה, משום שהוא נועל את הדלת בפניה. פירוש הדבר: אם אין היא הולכת לבתי אבלים ולבתי השבעה, ואין היא משתתפת בחתונות, הרי כשתגיע אליה שמחה או חלילה אבלות, ואף בשעת פטירתה, לא יבואו אנשים להספידה ולא ישתתפו עמה - לא באבלה ולא בשמחתה.
טענת "דבר אחר":
אולם אם הבעל טוען כי קיים את הנדר מחמת עניין אחר, רשאי הוא לעשות כן ואינו חייב לגרשה. "דבר אחר" הוא לשון נקייה: הכוונה היא שמצויים באותו מקום אנשים ודמויות שאינם ראויים ואינם צנועים, ואין זה מקום ההולם אותה.
תנאים שאין להתנותם בהפרת הנדר:
"על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי" - הבעל מסכים להפר את הנדר, אך מתנה זאת בכך שתחזור באוזני פלוני על דברים שאמרה לו או שהוא אמר לה; דברים שאין ראוי לחזור עליהם, שכן הם שייכים לבינו לבינה בלבד.
"שתהא ממלאה ומערה לאשפה" - שתמלא כלים במים ותשפוך אותם לאשפה, מעשה המעמיד אותה כמי שנוהגת בשיגעון. יש המבארים שאין הכוונה למעשה של שיגעון, אלא שלאחר שהם מקיימים יחסים הוא מבקש שתנקה עצמה באופן זה, כדי למנוע הריון.
לסיכום: בכל אחד מן התרחישים הללו, אם היא רוצה, מוטל עליו לגרשה ולתת לה כתובה. למדנו כי נדר הנועל בפניה את השתתפותה בציבור - בבית האבל ובבית המשתה - מחייב גט וכתובה, אלא אם כן טוען הבעל טענת "דבר אחר" המצדיקה זאת; וכן שאין בידו להתנות את הפרת הנדר בתנאים פוגעים, בין בגילוי דברים שבינו לבינה ובין במעשה המבזה אותה.