הגענו למשנה האחרונה של המסכת - פרק ו', משנה ט'. במשנה הקודמת למדנו שניתן להמיר כסף לצורך קניית כבשה או שעירה, ובלבד שתהיה נקבה בשנתה הראשונה, שכן לעניין החטאת דינן שווה. משנתנו מציגה ארבעה מקרים נפרדים שבהם היה מקום לחשוב כי אחד משני הדברים שבצמד הוא המובחר והמועדף, משום שהתורה מקדימה תמיד את האחד לחברו. ואכן, בלימוד החומש מצינו פעמים רבות שהמפרשים מבינים כי הדבר המוזכר ראשון הוא המבוגר, החשוב או החזק יותר, ולפיכך היה מקום לומר שאם התורה מקדימה תמיד את א' לב', הרי שא' חשוב יותר באיזשהו אופן.
המקרה הראשון - כבשים ועיזים:
בהבאת קרבנות קיים דין להביא מן המובחר, ולפיכך יש לשאלה זו נפקא מינה הלכתית. התורה מקדימה כמעט תמיד כבשים לעיזים, ומכאן היה מקום לחשוב שבכל מקום שבו קיימת אפשרות בחירה בין כבשים לעיזים - כגון בהבאת חטאת - הכבשים מובחרים ומועדפים. לדוגמה: אדם שיש לו בחצרו גם עיזים וגם כבשים, ואמר "הרי עלי עולה" - היה מקום לומר שחייב את עצמו בכבש דווקא, שהרי הכבשים מובחרים ועליו להביא מן המובחר. באה משנתנו ומלמדת שאין הדבר כן: אף שאכן התורה מקדימה כמעט תמיד כבשים לעיזים, קיים יוצא מן הכלל בולט, ומתוכו למדים ששניהם שווים במעלתם ואין עדיפות לאחד על פני חברו.
לשון המשנה: "רבי שמעון אומר: כבשים קודמין לעיזים בכל מקום" - רבי שמעון מציין כי כמעט בכל מקום בחומש מוקדם אזכור הכבשים לאזכור העיזים. "יכול מפני שהן מובחרין מהן" - היה מקום לטעות ולומר שהטעם לכך הוא שהכבשים נחשבים ומוערכים כמובחרים מן העיזים. "תלמוד לומר" - בא הפסוק ומלמד את היפוכו של דבר: "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת".
המשנה מניחה שהלומד בקי בפסוקים ויודע כי מקורו של ציטוט זה בויקרא פרק ד' פסוק ל"ב, הנאמר בהקשר של חטאת יחיד, ובו מדובר על האפשרות להביא כבש. אולם ארבעה פסוקים קודם לכן, בפסוק כ"ח, כבר נאמר שניתן להביא עז לחטאת: "והביא קרבנו שעירת עיזים". נמצא שהעז הוקדמה לכבש, ללמדנו שאין עדיפות לאחד על פני חברו. שתי האפשרויות טובות במידה שווה, וניתן לבחור בעיזים או בכבשים לחלופין: "מלמד ששניהן שקולין" - שניהם שווים בחשיבותם, ואין עדיפות לאחד על פני השני.
המקרה השני - תורים ובני יונה:
המקרה השני עוסק בזוג נוסף של בעלי חיים הבאים לקרבן - העופות. כשאדם נדרש להביא עופות לקרבן, בדרך כלל הם באים בזוג: אחד לחטאת העוף ואחד לעולת העוף. בכל תרחיש שבו חלה חובת הבאת עופות, עומדים לפני המביא שני מינים לבחירה: תור או יונה. התור הוא עוף נודד והיונה עוף מבוית. הבוחר בתור חייב להביא תור בוגר, ואילו הבוחר ביונה חייב להביא בני יונה צעירים דווקא, שאינם בוגרים.
לעניין זיהוי המינים: 'תור' מתורגם כמעט בוודאות כ-turtledove, ככל הנראה התור האירופי, עוף נודד המגיע לארץ ישראל למשך מחצית השנה, ומדובר בעוף יפה ומושך למראה. באשר ל'יונה' - מבחינה טקסונומית ומדעית אין הבדל ממשי בין pigeon לבין dove, ואין לבלבל ביניהם לבין התור (turtledove). בני יונה הם יונים מבויתות שהיו מגדלים כאן בארץ ישראל, בין שהיו שחורות ובין שהיו לבנות.
בהבאת זוג עופות יש לבחור: או שני תורים או שני בני יונה, ואין לערבב ביניהם. השאלה היא אם לאחד מהם יש עדיפות על פני חברו. גם כאן מציינת המשנה שכמעט תמיד מוקדם התור לבני היונה, ולפיכך היה מקום לטעות ולחשוב שלתורים קדימות או עדיפות מסוימת, ואין הדבר כן.
לשון המשנה: "תורין קודמין לבני יונה בכל מקום" - אמת היא שכמעט בכל אזכור בפסוקים מוקדמים התורים לבני היונה. "יכול מפני שהן מובחרין מהן" - היה מקום לטעות ולומר שהתור חשוב ומוערך יותר, ושיש לו עדיפות על פני בני היונה. "תלמוד לומר" - בא פסוק אחר, ההופך את הסדר ומלמד את היפוכו של דבר: "ובני יונה או תור לחטאת" - בהבאת חטאת העוף ניתן להביא בני יונה או תור, וכאן הוקדמו בני היונה לתור. "מלמד ששניהן שקולין" - שניהם במעמד שווה, ואין כל סיבה להעדיף את האחד על פני חברו מנקודת מבט הלכתית.
המקרה השלישי - אב ואם:
המקרה השלישי מתרחק מנושא הקרבנות שבו עסקה המסכת, אך עניינו דומה מאוד. יש מצווה לכבד את האב ויש מצווה לכבד את האם, וכמו בשני המקרים הקודמים, האב מוזכר כמעט תמיד לפני האם בכל מקום בחומש. מכאן היה מקום לחשוב שכיבוד האב קודם בחשיבותו לכיבוד האם, ואין הדבר כן.
לשון המשנה: "האב קודם לאם בכל מקום" - בדומה למבנה שני המקרים הקודמים, כשהפסוקים מדברים על אב ואם, האב כמעט תמיד מוזכר תחילה. "יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם" - היה מקום לטעות ולומר שיש קדימות ומשקל רב יותר לכיבוד האב על פני כיבוד האם. "תלמוד לומר: 'איש אמו ואביו תיראו'" - כאן הוקדמה האם לאב. "מלמד ששניהם שקולים" - שניהם במעמד שווה.
ברייתא מפורסמת במסכת קידושין מציינת ששתי מצוות נפרדות הן: מצוות הכבוד ומצוות היראה. הפסוק העוסק ביראה מקדים את האם לאב, ואילו הפסוק העוסק בכבוד מקדים את האב לאם. מבארת הברייתא: דרכו של הטבע האנושי היא שאדם נוטה לתת כבוד רב יותר לאמו, המטפלת בו ובצרכיו הגשמיים, ולתת יראה רבה יותר לאביו, המטיל עליו משמעת ומלמדו תורה. לפיכך באו הפסוקים לאזן זה את זה. אך אף שכך הוא מצד הטבע האנושי, אין זו ההסתכלות ההלכתית: המשקל הניתן להורים, הן בכבוד והן ביראה, שווה לגבי האם והאב.
הגדרת שתי המצוות:
כבוד: מצוות עשה, אם ניתן לומר כך - הדברים שעל האדם לעשות בפועל עבור הוריו: מאכילו ומשקהו, מלבישו ומכסהו, מכניסו ומוציאו. כלומר לתת להם אוכל ושתייה, להלבישם, לכסותם בשמיכה, לסייע להם לקום ולשבת ולצאת מן הבית, וכיוצא בזה. אלו פעולות אקטיביות, והחובה בהן שווה כלפי שני ההורים.
יראה: הדברים שאין לאדם לעשות כלפי הוריו: לא לקטוע את דבריהם, לא להתווכח עמם ולא לשבת במקומם.
לאור קביעת המשנה ששניהם שקולים, מתעוררת שאלה: אם האב והאם מבקשים שניהם בעת ובעונה אחת שיביא להם כוס יין, את מי מקדימים? התשובה ההלכתית היא שיש להקדים את האב. מדוע, והרי אין זה כדברי משנתנו? התשובה היא שגם על האם מוטל חיוב לכבד את האב, מדין חיובה של אישה לבעלה. וכיוון שגם היא חייבת למזוג לו את הכוס, נמצא שכששניהם מבקשים בו זמנית, יש להקדים את האב לאם - מחמת החיוב המוטל עליה כלפיו.
ואם יאמר אדם: אם כן, אין כאן מעמד שווה כלל, שהרי למעשה מקדימים תמיד את האב - הרי זו טעות, ודי בקצת 'ראש למדני' כדי לעמוד על כך. ראשית, הדבר אמור רק בדברים כגון הבאת כוס יין, שבהם חל דין מזיגת הכוס גם על האישה כלפי בעלה; אך בדברים אחרים, שאין האישה חייבת בהם כלפי בעלה, אין לילד כל עדיפות להקדים את האב לאם. יתרה מזו, ובכך מודגשת הנקודה: אם ההורים גרושים, אין כל חיוב לאישה כלפי הבעל, שהרי אינה אשתו עוד. במקרה כזה, אם ההורים גרושים ושניהם מבקשים בו זמנית כוס יין - למשל בחתונת הנכד, כשהסבא והסבתא יושבים שם ואינם נשואים - אין כל חובה להקדים את האב, וניתן להקדים את מי שירצה.
המקרה הרביעי - אביו ורבו המובהק:
המקרה האחרון עוסק בצמד של אביו של אדם ורבו המובהק. יש להבהיר: מצווה מן התורה לכבד תלמידי חכמים, וזו מצווה דאורייתא החלה על הכול - הן על האב והן על הבן חלה חובה לכבד את הרב מצד היותו תלמיד חכם. אולם קיימות דרישות נוספות ומיוחדות המוטלות על התלמיד בכיבוד רבו, כאשר לרב יש מעמד הלכתי של 'רב מובהק'. קשה לתרגם ביטוי זה תרגום מילולי מדויק, וההגדרה ההלכתית היא שהתלמיד למד את רוב חכמתו מרבו.
ראוי לציין כי במאה ה-21 אין בדרך כלל מערכת יחסים כזו עם הרבנים, למעט מקרים כגון בעל תשובה שרב הקהילה שלו לימדו את הכול בתחילת דרכו, שאז הוא רבו המובהק. אך רובנו לומדים את רוב חכמתנו ממקורות מגוונים: מהקלטות שמע, מקריאה בספרים ומרב הקהילה, ובכל שנת לימודים בישיבה היה רב אחר. לפיכך אין לנו בדרך כלל רב מובהק בימינו. מכל מקום, אם יש לאדם רב מובהק, קיימות זכויות הלכתיות מיוחדות הניתנות לו.
משנתנו מעמידה את הרב המובהק אל מול האב, מנקודת מבטו של התלמיד. נניח ששם התלמיד יצחק, שם רבו משה ושם אביו אברהם. השאלה היא למי מקדים יצחק את הכבוד: לרבו משה או לאביו אברהם? התשובה היא שברב מובהק, בדרך כלל יש להקדים את הרב. הטעם: משה הוא גם רבו המובהק וגם תלמיד חכם, ולפיכך לא רק שעל התלמיד יצחק מוטל חיוב לכבד את רבו המובהק, אלא גם על האב אברהם מוטל חיוב לכבדו מצד היותו תלמיד חכם.
עם זאת, יש לציין: אם אברהם האב הוא תלמיד חכם בעצמו, אין עליו חיוב מיוחד לכבד את הרב. הדין האמור נאמר אפוא דווקא כשהאב אינו תלמיד חכם - ואפילו תלמיד חכם בדרגה פחותה מן הרב. הדבר דומה למצב שבין הבן להוריו: הבן חייב כלפי האב וכלפי האם, ומכיוון שגם האם חייבת כלפי האב, האב קודם. כך גם כאן: הבן חייב כלפי הרב וכלפי האב, ומכיוון שגם האב חייב כלפי הרב, הרב קודם. הכול מתוך הנחה שמדובר ברב מובהק, ושהאב אינו תלמיד חכם. אם אין זה רב מובהק, או שהאב תלמיד חכם אפילו בדרגה פחותה - האב קודם.
ולכן אומרת המשנה, בהקשר של תלמוד תורה ובדומה למבנה שבמקרה האב והאם: "אם זכה הבן לפני הרב" - קשה לתרגם ביטוי זה תרגום מילולי; משמעו שזכה הבן לשבת לפני רב מובהק, ואותו רב לימדו את רוב מה שהוא יודע. "קודם לאב בכל מקום" - במקרה כזה, מנקודת מבטו של התלמיד יצחק, רבו משה קודם לאביו אברהם בכל המצבים. "מפני שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו" - מכיוון ששניהם, התלמיד ואביו, חייבים בכבוד הרב: התלמיד מצד היותו רבו המובהק, והאב מצד היותו תלמיד חכם. אך כאמור, אם גם האב תלמיד חכם ואין עליו חובה מיוחדת לכבד את הרב, אין הדין כן, והבן מקדים את כבוד אביו.
דין זה אמור הן לעניין כבוד והן לעניין הצלת האדם מהפסד: פדייתו מן השבי או השבת אבידתו כשהשניים עומדים לפניו, וכיוצא בזה. לפיכך, בתרחיש שבו רבו קודם, יקדים הבן להשיב לרבו את אבידתו ולפדותו מן השבי.
מסקנת הגמרא בטעם הדבר מפורסמת, ובה נסיים: אמנם האב זכאי לכבוד, שהרי הוא נתן חיים לבנו, והבן חייב לו את חייו כביכול לעניין הכבוד - אך האב הביאו לעולם הזה בלבד, ואילו רבו מביאו לחיי העולם הבא, ומעלה זו חשובה יותר. זהו הטעם שרבו המובהק קודם בכבוד אפילו לאביו.
ובזאת, בסייעתא דשמיא, סיימנו את מסכת כריתות. הבאה בתור: מסכת מעילה.