המשנה ממשיכה בשאלות ששאל רבי עקיבא את רבן גמליאל ואת רבי יהושע בשוק של אמאום. כאן הוא שואל אותם: מה דינו של "אבר המדולדל בבהמה"? השאלה עוסקת בדיני טומאה: אבר שנתלש למעשה מן הבהמה ולעולם לא יוכל להתחבר מחדש או להתרפא, אך עדיין הוא מדולדל ותלוי בה במעט עור - למשל רגל שנתלשה ונותרה תלויה בקצת עור - האם נידון כאבר תלוש לעניין טומאה?
רקע: טומאת אבר מן החי:
בהמה שמתה היא נבלה, אב הטומאה. וכן אם הופרד אבר מן החי - אבר המוגדר כחתיכה מבעל החיים הכוללת עצם, את הבשר שסביב העצם ואת רקמת החיבור - אותו אבר נידון כנבלה, כלומר מקור של טומאה ואב הטומאה, אף על פי שבעל החיים עצמו עדיין חי. על כך מבקש רבי עקיבא לדעת: אבר המדולדל, שכבר אינו ניזון מן הגוף ואינו יכול להתחבר מחדש או להתרפא, האם נחשב כבר כאבר מנותק המהווה מקור טומאה?
תשובת רבן גמליאל ורבי יהושע:
השיבו לו שאין בידם מסורת בעניין אבר המדולדל בבהמה, אך יש בידם מסורת בעניין אבר המדולדל באדם: אדם שאברו ניתק ונשבר ועדיין הוא מדולדל ותלוי במעט עור - אין האבר מהווה מקור לטומאה.
יסוד הדבר נובע מן הפסוק העוסק בטומאה הבאה מן האדם: "אדם כי ימות באוהל" - האדם צריך להיות מת, ומכאן נלמד בדרך דרשה שאם האדם חי ודבר מה מחובר אליו, אין זה מקור של טומאה.
מעשה במוכה שחין העולה לרגל:
לדין זה קיים מקרה תקדימי: אדם שלקה בצרעת (המוכרת כמחלת הנסן), שבה נגעי עור ונזק עצבי - העצבים חדלים לפעול, האיבר מתייבש ואין בו תחושה, ולבסוף הוא נקרע ומתנתק. נמצא לו, אפוא, אבר מדולדל ותלוי בזרועו. הוא מבקש לעלות לירושלים ולהשתתף בעלייה לרגל, אך אינו רוצה להיות מאוס בעיני אחיו היהודים; מנגד, אי אפשר להיות טמא ולהשתתף בקרבן פסח. וכך עומד אותו אדם מסכן, מוכה שחין שאברו נושר, בין הרצון שלא להיות טמא לבין הרצון שלא להיות מאוס.
מה היה עושה?
בערב פסח היה הולך אל הרופא, והלה היה חותך את שארית האיבר עד שלא נותר אלא כלשהו. הגירסה שלפנינו במשנה היא "כשעורה", כגרגר שעורה, אך הנוסח הנכון ככל הנראה הוא "כשערה" - שאינו נותר אלא עובי של שערה מן העור. (הדברים נשמעים מזעזעים, ואכן כך הם; אלא שבחולה צרעת, שכבר נגרם לו נזק עצבי, ממילא לא הייתה תחושה במקום.)
לאחר מכן היה מחבר את האיבר, התלוי בחוט השערה, לשיח קוצים שעל הקרקע.
ומשם היה נמשך לאחור מן השיח בכל כוחו, וחתיכת העור האחרונה נקרעת, והאיבר נותר מאחוריו על הקרקע בעודו נפרד ממנו.
לאחר מעשה הותר לו להשתתף בקרבן פסח ולהקריבו, וכך גם לרופא שטיפל בו.
הראיה מן המעשה:
אברי אדם הם מקור חמור של טומאה: כשם שהמת הוא אבי אבות הטומאה, כך גם אבר המנותק ממנו לגמרי, ואף נשיאת משקלו בלבד - שלא לדבר על נגיעה בו - מטמאת את האדם. ואילו כאן האבר לא היה מנותק לגמרי, ואף על פי כן אותו אדם, שנשא את משקל האבר עד רגע לפני כן, וכן הרופא, הותרו בקרבן פסח. נמצא שדרך זו - להותיר את האבר תלוי בחוט השערה ולהיפרד ממנו מבלי לגעת בו או באדם אחר לאחר מכן - אינה מעבירה כל טומאה. מכאן ברור שאבר המדולדל באדם, התלוי בחוט השערה, אינו מקור לטומאה.
הקל וחומר של רבי יהושע:
מכאן למד רבי יהושע קל וחומר לבהמה, ובשני צדדים חמור האדם מן הבהמה:
חומר הטומאה: טומאת האדם חמורה יותר, שהמת הוא אבי אבות הטומאה, ואילו אבר מן החי אינו אלא אב הטומאה.
קבלת הטומאה: בני אדם ראויים הרבה יותר לקבל טומאה, שהרי הם מקבלים טומאה אף מחיים, ואילו בעלי חיים אינם מקבלים טומאה בחייהם כלל.
ואם באדם החמור אין אבר המדולדל מטמא, על אחת כמה וכמה שאבר המדולדל בבהמה אינו מהווה מקור לטומאה.
להלכה:
אבר בכל שיעור שהוא, בכל גודל, שניתק מן האדם או מן הבהמה, כל עוד יש בו עצם, גידים ובשר העוטף אותו - הרי הוא מקור של טומאה, ובבהמה דינו כנבלה. לפיכך יש בו טומאה במגע ובמשא, ובאדם אף באוהל. אך כל זה כאשר ניתק לגמרי, ואין הדברים אמורים באבר המדולדל ותלוי אפילו בחוט של עור בלבד. זהו, אפוא, הדין העולה מן המשנה.