אנו ממשיכים בפרק ו' במסכת כריתות, במשנה ח'. בשתי ההלכות הראשונות שבמשנה זו נמשך הדיון בגבול שבו רשאי אדם שהפריש דבר לקרבן להמירו בדבר אחר, והפעם מדובר במעות שהופרשו לקניית הקרבן. לשון המשנה קצרה ואינה ערוכה כמשפט שלם, ולפיכך יש להקדים ולבאר את תוכנה.
עיקר ההלכה הראשונה: מי שהפריש מעות כדי לקנות בהן כבשה לחטאת, רשאי לקנות בהן שעירה תחתיה, וכן להיפך. הטעם לכך הוא שאדם שעבר עבירה שחייבים עליה חטאת קבועה, חובתו להביא שעירה או כבשה בת שנתה, ואין הדבר תלוי בהגדרתו המפורשת בשעת ההפרשה. אף אם אמר בפירוש שהמעות מיועדות לשעירה, רשאי הוא להביא בהן כבשה.
לשון המשנה:
"מביאין מהקדש כשבה שעירה" - מעות שהוקדשו לקניית כבשה, רשאי לקנות בהן שעירה.
"מהקדש שעירה" - ומעות שהוקדשו לקניית שעירה, רשאי לקנות בהן כשבה.
קרבן עולה ויורד:
עתה עוברת המשנה למקרה מורכב יותר: מה הדין כאשר לא הפריש מעות לעז או לכבש - שתי האפשרויות שבחטאת קבועה - אלא נתחייב בקרבן עולה ויורד, חטאת המשתנה לפי מצבו הכלכלי של החוטא? קרבן עולה ויורד בא על שלושה חטאים יסודיים, המפורטים בספר ויקרא פרק ה':
המעיד עדות שקר.
הנכנס למקדש בטומאה או האוכל קודשים בטומאה.
הנשבע לשקר.
החיוב במקרים אלו אינו חטאת קבועה, אלא קרבן המשתנה כפי השגת ידו:
אם ידו משגת: מביא עז או כבש, כדין חטאת רגילה.
אם אין ידו משגת: מביא עופות - תורים או בני יונה (גוזלי יונים).
אם אף לכך אין ידו משגת: מביא מנחת חוטא - עשירית האיפה סולת.
שואלת המשנה: אדם שהפריש מעות לקניית שעירה לקרבן עולה ויורד, ולאחר מכן העני ואינו זכאי אלא לעופות - האם רשאי הוא לקנות במעות אלו את העוף? התשובה היא שרשאי, שכן כולם נחשבים לאותו קרבן עצמו. והחידוש הגדול שבדבר: אף שייעד את המעות לקניית חטאת, רשאי הוא להשתמש בעודף לצרכיו האישיים.
נמחיש את הדברים: נניח שעז עולה מאה, עוף עולה עשרה וסולת עולה אחד. אדם התחרט על שנשבע לשקר, הפריש מאה ואמר שהם מיועדים לקניית עז לחטאתו. בינתיים ירד מנכסיו, ואין ידו משגת אלא להביא עופות. רשאי הוא ליטול מן המאה עשרה לקניית העוף לקרבנו, ובתשעים הנותרים להשתמש לצורכי ביתו ומזון משפחתו לשבת. אף על פי שהמעות יועדו לחטאת, העודף נותר לרשותו.
שורש ההיתר להשתמש בעודף:
הכלל הרווח ברוב קרבנות החטאת הוא שמעות שנותרו מן ההפרשה אינן חוזרות לבעלים אלא יפלו לנדבת בית המקדש, ואסור להשתמש בהן לצורך אישי. אולם מן התורה, כאשר אדם פודה דבר ומחלל את קדושתו על דבר אחר, אין השווי מעכב: הקדושה עוברת, הדבר הראשון יוצא לחולין והדבר החדש מתקדש תחתיו.
חכמים הם שתיקנו שאין לקפח את הקדש, ולפיכך הצריכו להתחשב בשווי: המעביר קדושה מדבר ששוויו מאה לדבר ששוויו עשרה, התשעים הנותרים עולים לבית המקדש ואינם חוזרים לכיסו. תקנה זו דין דרבנן היא. אך כיוון שבחטאים אלו עצמם גילתה התורה שהקב"ה מתחשב במצבם הכלכלי של ישראל וחס על ממונם - שהרי לשם כך נקבע קרבן עולה ויורד - ודאי שלא החמירו חכמים בתרחיש זה. לפיכך, אף שהפריש את המעות על דעת קרבן יקר, אם העני ונתחייב בקרבן זול יותר, קונה בהן את הקרבן הזול ושומר את השארית לעצמו. חידוש גדול הוא, שדין דרבנן אינו חל כאן.
לשון המשנה בהלכה זו:
"מהקדש כשבה ושעירה תורים ובני יונה" - מי שהפריש מעות לקניית כבש או עז לקרבן עולה ויורד, רשאי לקנות בהן את שתי הציפורים - תורים או בני יונה - הבאות תחת העז או הכבש.
"מהקדש תורים ובני יונה עשירית האיפה" - ומי שהפריש מעות לקניית ציפורים והעני לגמרי, רשאי לקנות בהן עשירית האיפה סולת למנחת חוטא, והשאר נשאר בידו לצרכיו.
"כיצד" - מפרטת המשנה את הדוגמאות, וכל זאת באחת מן העבירות המחייבות קרבן עולה ויורד בלבד:
"הפריש לכשבה או לשעירה, העני - יביא עוף" - הפריש מעות לכשבה או לשעירה ונעשה עני, מביא בהן עופות.
"העני - יביא עשירית האיפה" - העני יותר, מביא סולת.
"הפריש לעשירית האיפה, העשיר - יביא עוף" - והוא הדין להיפך: היה עני והפריש מעות לסולת, ונתעשר - מצרף ומביא עופות.
"העשיר - יביא כשבה או שעירה" - נתעשר יותר, מביא בהן כשבה או שעירה.
פדיון קדושת הגוף:
חלקה האחרון של המשנה נסוב על דין אחר: כאשר בהמת קרבן נופל בה מום קבוע ושוב אין היא ראויה להקרבה, מותר - ואף חובה - לפדותה ולקנות בדמיה בהמה אחרת תחתיה. כך למשל, המפריש בהמה לעולה ונפל בעינה מום, פודה אותה וקונה בדמיה עז או כבש אחר, ובו יוצא ידי חובת קרבן העולה.
הכלל בדבר הוא זה: כל דבר שיש בו קדושת הגוף, דהיינו שהוקדש לעלות על גבי המזבח - פרות, עזים וכבשים, תורים ובני יונה, וכן סולת, שמן, יין, עצים ולבונה - אינו נפדה לעולם. היוצא מן הכלל היחיד הוא בהמה: פרה, עז או כבש שנפל בהם מום קבוע, התירה התורה לפדותם, ובדמי הפדיון נקנית בהמה חדשה לקרבן. שאר הדברים, כעופות, יין ושמן, אינם נפדים לעולם, ואם נפסלו מסיבה כלשהי יש להתחיל מחדש.
"הפריש כשבה או שעירה ונסתאבו" - כאן אין מדובר בהפרשת מעות אלא בהפרשת הבהמה עצמה: אמר על עז או על כבש שזו תהיה חטאתו, ולאחר מכן נפל בה מום. אומרת המשנה: "אם רצה יביא בדמיה עוף" - רשאי הוא לחלל את הבהמה על מעות, למוכרה במאה, ומאחר שהעני בינתיים יקנה בעשרה עוף לחטאת עולה ויורד שלו, ובתשעים הנותרים יפרנס את בני ביתו.
"הפריש עוף ונסתאב" - אך אם היה עני והפריש עוף ממש לקרבנו, ונפל בעוף מום. אין הכוונה למום קל, שהרי במום קל עדיין העוף כשר להקרבה, אלא למום גדול, כגון שניטלה רגלו. עתה אין העוף ראוי להקרבה, ואף אינו בר פדיון, שהרי כלל נקוט בידינו שדברים שיש בהם קדושת הגוף אינם נפדים, ובהמה בלבד יצאה מן הכלל - ואין העוף בהמה. לפיכך "לא יביא בדמיו עשירית האיפה" - אין הוא יכול לחלל את העוף בעל המום ולקנות בדמיו סולת לקרבנו, אף שהעני יותר. וטעם הדבר מפורש במשנה: "שאין לעוף פדיון".
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה עניינים: המפריש מעות לכשבה רשאי לקנות בהן שעירה ולהיפך, שכן חטאת קבועה באה משתיהן; בקרבן עולה ויורד רשאי אדם להעביר את מעותיו מקרבן לקרבן כפי שינוי מצבו, בין להקל ובין להחמיר, ואף לשמור את העודף לצרכיו האישיים, לפי שלא גזרו חכמים במקום שהתורה עצמה חסה על ממונם של ישראל; ולבסוף, בהמה שנסתאבה נפדית ובדמיה מביא קרבן אחר, ואילו עוף שנסתאב אין לו פדיון כלל, שכל שיש בו קדושת הגוף אינו נפדה, ובהמה בלבד היוצא מן הכלל.