כריתות, פרק ו', משנה ז'. עניינן של משנה זו והמשנה שלאחריה הוא מצב שבו אדם מפריש בהמה או מעות לצורך קרבן מסוים, והשאלה העומדת ביסודן: עד כמה קבוע הייעוד, ומהי מידת האפשרות להעביר את ההפרשה לייעוד אחר.
משנתנו קובעת כי בחטאת, המייעד בהמה לחטאת - חייבת היא להיות עבור אותו אדם ועבור אותו חטא מסוים. שלושה מקרים מובאים כאן:
אב שהפריש והבן שירש: אב שהפריש בהמה לחטאת על חטאו ומת בלא להביאה, ובנו יורש את כל נכסיו ובכללם בהמה זו - אין הבן יכול להביאה על חטאו שלו. אף אם האב והבן חיללו שבת יחדיו באותה שעה ממש, כיוון שהאב הפרישה לחטאו הוא, אין הבן רשאי להשתמש בה לחטא של עצמו.
שני חטאים שונים: אדם שאכל חלב ואמר "זו תהיה חטאתי על החלב שאכלתי בשוגג", ובהמשך אותו יום אכל דם - אינו יכול להביא את הבהמה שהפריש על החלב עבור עבירת הדם.
אותו חטא בשני זמנים: אכל חלב והפריש בהמה, ולמחרת אכל חלב שוב - אינו יכול להביא את הבהמה שייעד לעבירת אתמול עבור החטא שעשה היום. נדרשת בהמה חדשה, ואין הדבר ניתן להחלפה כלל.
מקורו של הדין:
יסוד הדברים הוא פסוק, המלמד שהקרבן המסוים הופרש לשם חטא מסוים. מכאן עולה כי בשני המקרים הראשונים אין כל אפשרות להשתמש בבהמה: בן המביא את בהמת אביו לשם חטאת - שהרי אין הם אותו אדם; והאב עצמו אינו יכול להעבירה מחלב לדם או להיפך - שהרי אין זה אותו חטא.
המקרה השלישי, שאין אדם רשאי להביא את הבהמה שהפריש על אכילת חלב של אתמול עבור אכילת חלב של היום, הוא דין דרבנן, ואינו מבוסס על הפסוק. שהרי מדאורייתא מדובר באותו אדם ובאותו חטא ממש, חלב כנגד חלב. אלא שחכמים אמרו שכדי שלא יבואו בני אדם לידי בלבול, אין להמיר אפילו מחטא אחד לחטא אחר מאותו סוג.
נעבור ללשון המשנה:
"המפריש חטאתו ומת" - אדם המייעד בהמה לחטאת ואומר: עז זו תהיה חטאתי על חילול השבת שעשיתי, ולאחר מכן מת. כפי שלמדנו במסכת זבחים (דף י'), זהו אחד מחמשת המקרים של 'חטאות המתות' - בהמה שיועדה לחטאת ואינה יכולה לקרב, ומניחים לה למות. אולם משנתנו אינה עוסקת בהם.
משנתנו מתמקדת בבהמה אחרת: "לא יביאנה". לדוגמה: אדם שחילל שבת וגם אכל ביום הכיפורים. על חילול השבת הפריש עז ראשונה, ועל האכילה ביום הכיפורים הפריש עז שנייה. הוא בא לבית המקדש ומביאן לכהן, ואומר: "אני חייב שתי חטאות, אחת על שבת ואחת על יום הכיפורים, והרי העזים".
המשנה מלמדת שהכהן שואל: איזו עז היא של שבת ואיזו של יום הכיפורים? ואין האדם יכול לומר: "מה זה משנה? שתי עזים הן, שתי חטאות, ויוקרבו יחדיו". אין הדבר מועיל. דווקא העז שיועדה לשבת קרבה לשם שבת, והעז שיועדה לאכילה ביום הכיפורים קרבה לשם אכילה ביום הכיפורים. זוהי נקודתה של משנתנו.
ועוד שלישית: אף בחלב שאכל אמש, אין הוא יכול להביא את הבהמה שהפריש אתמול על עבירת אתמול, ואפילו עבור אותה עבירה עצמה שנעשתה היום. הבהמה מיוחדת לאותה עבירה מסוימת כפי שהופרשה עליה.
יסוד הדברים הוא בפסוק (ויקרא ד', כ"ח): "קרבנו על חטאתו" - הקרבן המיועד חייב להיות קרבנו שלו ועל חטאו המסוים שאותו ייעד, ולא על חטא אחר, ולא עבור אדם אחר.
לסיכום: בשני המקרים הראשונים - בן המביא על חטאו את הבהמה שירש מאביו והופרשה מראש לחטא אביו, ואב המביא בהמה שהפריש לחטא אחד עבור חטא אחר - שני הדינים הם מדאורייתא, ומבוססים על הפסוק "קרבנו על חטאתו". ואילו ההלכה השלישית שבמשנתנו, שאף באותו חטא עצמו, כגון חילול שבת בשני שבועות רצופים, אין אדם מביא את הבהמה שהפריש בשבוע שעבר עבור חילול השבת של השבוע הזה - דין דרבנן הוא, שמא יתבלבל ויבוא לאחד משני הדינים דאורייתא הללו.