הגענו לפרק א', משנה ז', המשנה האחרונה של הפרק. בשיעורים הקודמים עסקנו במקרים שבהם אדם מביא קרבן חטאת אף שלא עבר עבירה מסוימת, והקרבן בא להשלים תהליך של טהרה. עמדנו על דינה של היולדת, ובמשנתנו נוסיף לעסוק בה, וכן בדינה של הזבה הגדולה.
מהי זבה?
לאישה מחזור חודשי קבוע. משהחלה לראות דם, נעשית נידה לשבעה ימים מן התורה. אין נפקא מינה אם ראתה טיפת דם אחת בלבד ביום הראשון, או שדיממה ללא הפסק שבעה ימים רצופים; כל עוד פסקה בסוף היום השביעי, אפילו לרגע אחד, טובלת במקווה, מותרת לבעלה וטהורה, ובזה נגמר הסיפור.
מכאן ואילך מצופה שתראה דם שוב בחודש הבא, אך המחזורים משתנים. קבעה התורה: היום הראשון לראייתה הוא היום הראשון, ובתום היום השביעי היא טובלת - כלומר בתחילת היום השמיני. אם בין היום השמיני ליום השמונה עשר, באותם אחד עשר ימים, ראתה דם נוסף, אין זה דם וסת רגיל של נידה, אלא דם זיבה.
לשון 'זב' עניינה זרימה - זרימה חריגה ומסתורית, שאינה חלק ממחזור הווסת הרגיל, ולפיכך היא נעשית זבה. ראתה דם בשלושה ימים רצופים, למשל בימים העשירי, האחד עשר והשנים עשר, נעשית זבה גדולה, ועליה לספור שבעה נקיים בטרם תוכל לטבול ולהיטהר.
אף לאחר שנטהרה והותרה לבעלה, נותר בה שריד של טומאה והיא מחוסרת כיפורים, עד שתביא זוג ציפורים - עולה וחטאת - בדומה ליולדת. משהביאה אותם, נעשית טהורה לגמרי, כלומר רשאית לאכול קרבנות ולהיכנס לבית המקדש.
קרבן אחד לחיובים מרובים:
משנתנו עוסקת באישה שנתחייבה בכמה חיובים, כזבה או כיולדת, ולכאורה עליה להביא כמה מערכות של קרבנות. הדין כאן דומה לדין הטבילה: אישה שהייתה נידה חמש פעמים, טובלת בסופן טבילה אחת בלבד ונטהרת. אין היא נדרשת לחמש טבילות נפרדות; תהליך טהרה אחד די בו לכפר על הכל, כמעין איפוס מלא.
כיוצא בזה, אישה החייבת בזוג עופות - כזבה, או בעולה ובחטאת של יולדת - אף אם ילדה חמישה ולדות, משהביאה את המערכת הראשונה של הקרבנות שוב אינה מחוסרת כיפורים. היא נתכפרה ונטהרה לחלוטין, ורשאית להיכנס לבית המקדש ולאכול קדשים.
המשנה דנה בשני מצבים: כשהחיובים המרובים באו מספק, וכשהם ודאיים - שילדה כמה פעמים בוודאי, או שהיו לה כמה מקרי זיבה ודאיים. ויש להבהיר: נידה לעולם אינה מביאה קרבן בסוף תהליכה; רק הזבה והיולדת נוגעות למשנתנו כאן.
ספק חמש זיבות וספק חמש לידות:
"האישה שיש עליה ספק חמש זיבות" - אישה שייתכן שהיו לה חמש ראיות זיבה. והוא הדין באחת, בשתיים או בכל מספר שהוא; המשנה נקטה חמש לדוגמה. מדובר במי שלא עקבה כראוי אחר מחזורה, ואינה יודעת אם ראיותיה היו בימי זיבה או בימי נידה.
"וספק חמש לידות" - כפי שלמדנו לפני שתי משניות, אישה שהיו לה כמה הפלות, ובכל אחת מהן אין היא יודעת מה יצא ממנה - למשל שהדיחה את הנפל באסלה - ולפיכך אינה יודעת אם עליה להביא קרבן אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, או שאינה חייבת קרבנות כלל.
והדין: "מביאה קרבן אחד" - מערכת קרבנות אחת לכל חמשת הספקות, "ואוכלת בזבחים" - ומותרת לגמרי באכילת קרבנות ובכניסה לבית המקדש, "ואין השאר עליה חובה" - ושאר קרבנות הספק שאולי היה עליה להביא, אינם חובה עליה.
יש כאן מחלוקת מסוימת: ממשנתנו משמע שאין עליה חובה, אך רשאית להביאם בתורת רשות; ויש הלומדים שאינה יכולה להביאם אף כרשות, שכן אין כאן חיוב כלל. מכל מקום, הנקודה אחת: משהביאה מערכת אחת, הותרה שוב באכילת קדשים ובכניסה למקדש, שוב אינה מחוסרת כיפורים, ולפיכך שאר הקרבנות אינם נחוצים ואינה מביאה אותם.
חמש לידות ודאות:
"חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות" - יודעת היא בוודאות שילדה חמש לידות רגילות, ולכאורה חייבת בחמש מערכות קרבנות; או שיודעת שחמש פעמים בחייה הייתה זבה גדולה ומעולם לא הביאה את הקרבנות שבסוף התהליך. אף כאן "מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים" - במערכת הראשונה היא נטהרת, שוב אינה מחוסרת כיפורים, ורשאית לאכול קרבנות ולהיכנס לבית המקדש.
אלא ש"והשאר עליה חובה" - ארבע מערכות הקרבנות הנותרות עדיין חובה עליה, לא כדי לטהרה, אלא כגזירת הכתוב בפני עצמה. הגמרא לומדת מן המילה "זאת" שבפסוק, לרבות שאף בתרחיש זה, שבו היו לה לידות מרובות וכבר הביאה זוג קרבנות אחד, חייבת היא להביא לאחר מכן את שאר הקרבנות. אין הם נדרשים לטהרתה כשלעצמה, אלא הם חלק בלתי נפרד מלידת ולד. והוא הדין לגבי הזב. זוהי דעת תנא קמא.
המעשה ברבן שמעון בן גמליאל:
מספרת המשנה: פעם אחת האמיר מחירן של הציפורים בירושלים - התורים ובני היונה הרגילים לבוא לקרבן - עד שעמד זוג ציפורים בדינר זהב, מטבע זהב, שהוא הון תועפות. רבן שמעון בן גמליאל, שהיה הנשיא האחרון שאנו רואים בזמן בית המקדש, נשבע בלשון המתייחסת לבית המקדש. פשוט שאין זו שבועה מן התורה, שהרי לא הזכיר את שם ה' - אף שה' שיכן שמו בבית המקדש, ודבר זה מוסיף מורכבות לעניין - ובדומה לדין שהנשבע בעודו אוחז ספר תורה או תפילין, יש לשבועתו תוקף מדרבנן.
ותהיה לשון שבועתו אשר תהיה, זה תוכנה: איני לן הלילה עד שיירד מחירו של זוג ציפורים מדינר זהב לדינר כסף - קינים בדינרין. דינר כסף הוא אחד חלקי עשרים וחמישה מדינר זהב, ונמצא שמדובר בירידת מחיר של כתשעים ושישה אחוזים.
ומה חשש? שנשים כשרות ויראות שמים תבואנה לבית המקדש - נניח בזמן הפסח - כדי להשתתף באכילת קרבן הפסח, ובידן חובת קרבנות לאחר שילדו. משיתברר להן שעלות זוג העופות היא מטבע זהב, תאמרנה שאין ידן משגת. ומאחר שלא ירצו לוותר על אכילת קרבן פסח ועל הכניסה לבית המקדש לאחר שטרחו ובאו כל הדרך, עלולות הן להיכנס ולאכול בטומאתן.
וכפי שלמדנו במשנה הראשונה בפרק, הנכנס לבית המקדש או האוכל קרבנות בטומאה חייב כרת - חומרה כשל עשיית מלאכה בשבת או אכילה ביום הכיפורים. משום כך חש רבן שמעון בן גמליאל דחיפות להוריד את המחירים, כדי שלא תבואנה נשים לידי טעות זו ולא תימנענה מהבאת הקרבנות הנדרשים.
מה עשה? נכנס לבית דין, לסנהדרין, ולימד: האישה שיש עליה חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות - מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. כלומר, אף כשהחיוב ודאי, די בזוג עופות אחד כדי להתירה מחדש באכילת קרבנות, ושאר הקרבנות אינם חובה עליה.
שתי דרכים בהבנת הוראתו:
הרמב"ם והברטנורא: מדובר במה שנקרא "עת לעשות לה' הפרו תורתך" - פסוק בתהילים. לעיתים, כשהדברים יוצאים מכלל שליטה, חכמים נאלצים כביכול להפר את התורה כדי לשמור על התורה; הדוגמה המפורסמת ביותר היא כתיבת כל המשניות, שכן אלמלא נכתבה התורה שבעל פה הייתה הולכת לאיבוד. אף כאן הרגיש שאם לא יפסוק כך - ואין זו ההלכה לאמיתה, שהרי ארבע המערכות הנותרות חובה הן - יישארו המחירים גבוהים, ונשים טובות ובעלות כוונה טובה תבואנה לידי חיוב כרת. לפיכך פטרן מהבאת ארבעת הקינים, אף במחיר שנשים אחדות לא תבאנה את קרבנות חובתן. זוהי הוראת שעה, פסיקה זמנית מפני צורך השעה ומצב הדחק.
התוספות: רבן שמעון בן גמליאל חולק על תנא קמא. אין הוא מקבל את דרשתם, וסובר שמעיקר הדין די בקרבן אחד אף בחמש לידות ודאות, ואין חיוב כלל בשאר. לפי דרך זו לא היה כאן אלא שנחלק על תנא קמא, וכך שנה את ההלכה.
שיטה זו הייתה מוצלחת מאוד: "ועמדו קינים בו ביום ברבעתים" - מחיר העופות צנח לרבעתים, היינו שני רבעי מטבע כסף לשני קינים, ונמצא שזוג עופות עמד ברבע דינר כסף. הוא ביקש להוריד את המחיר למטבע כסף אחד לזוג, ולמעשה ירד לרבע מטבע כסף - לא ירידת מחיר של תשעים ושישה אחוזים, אלא של תשעים ותשעה אחוזים, וזה היה משביע רצון.
להלכה, הרמב"ם - וכמותו הברטנורא - מבין שהיה זה מצב קיצוני חד פעמי, ולפיכך אישה שהיו לה חמש לידות חייבת להביא חמישה קרבנות, אף על פי שכבר לאחר המערכת הראשונה מותרת היא באכילת קדשים. הראב"ד חולק והולך בדרך התוספות: לדעתו אין זה הדין, אלא מעיקר הדין די בקרבן אחד לכל החמש, וכך הוא פוסק להלכה.