לפנינו פרק ב' משנה ו' במסכת כריתות, האחרונה מבין שלוש המשניות העוסקות בשפחה חרופה ובהלכות הסובבות מצב זה. מבנה שלוש המשניות מפתיע במקצת: במשנה ד', באמצעה, החלה המשנה למנות את ההבדלים שבין שפחה חרופה לשאר העריות; במשנה ה' חזרה לאחור והגדירה מהו המקרה של שפחה חרופה; וכעת, במשנה ו', שבים אנו אל הנושא שנפתח במשנה ד' - ההבדל שבין הלכות העריות הרגילות לבין הלכות הביאה האסורה בשפחה חרופה.
מפתיע עוד יותר הוא, שאף שמטרתה העיקרית של המשנה היא להנגיד את דין שאר העריות לדין שפחה חרופה, אין בה אזכור כלל של שפחה חרופה. המשנה מונה שלושה עקרונות כלליים החלים על איסורי עריות ועל ביאות אסורות, ואילו שורת המחץ נותרת כביכול בלתי נאמרת: כל זה אינו חל על שפחה חרופה, ששונה היא מכולן.
הכלל היסודי בשפחה חרופה, בניגוד לדינים שנמנה כעת, הוא שאף ששני המשתתפים מקבלים עונשים שונים - היא מקבלת מלקות, והוא חייב להביא את קרבן אשם שפחה חרופה - הרי זו עסקת חבילה: הוא חייב להביא את האשם רק אם היא מתחייבת, וכן להפך. הדברים כרוכים זה בזה, ואם מסיבה כלשהי אין היא חייבת, אף הוא אינו חייב.
שלוש ההלכות שבמשנה:
גדול וקטן: בכל שאר הביאות האסורות, אם אחד המשתתפים גדול (בר מצווה) והשני קטן - הגדול חייב והקטן פטור.
ראוי לציין כי באיסורי ביאה, כדי שהמעשה ייחשב מעשה בעל תוקף המהווה איסור ביאה, על הבן להיות בן תשע לכל הפחות. אם הבן פחות מגיל תשע, אף שהשתתף במעשה מבחינה פיזית, אין זה נחשב לקיומו הטכני של האיסור אלא לעניין אחר לגמרי. בדומה לכך, אם הילדה פחותה מגיל שלוש, אין כאן מעשה הלכתי של איסורי ביאה, אלא עניין אחר שאינו נכנס להגדרה הטכנית הזו. לנקודה זו נחזור בסוף המשנה, שכן היא מעלה שאלה מעניינת.
ער וישן: אם אחד המשתתפים ער והשני ישן - "הישן פטור". הישן אינו נחשב משתתף במעשה, ודינו כאנוס; לפיכך אינו חייב בכלום, ואף לא בחטאת, שכן אין הוא בגדר שוגג המתחייב בקרבן. ואילו הער חייב בכל עונש המתאים למעשהו.
שוגג ומזיד: אם אחד המשתתפים פעל מבלי שידע שהוא עובר על ההלכה, והשני ידע זאת היטב - "השוגג בחטאת והמזיד בכרת". בכל איסור כרת, העושה בשוגג מביא חטאת, והעושה במזיד (בלא עדים והתראה, שהיו מחייבים עונש חמור מזה) מתחייב בכרת. נמצא ששניהם מקבלים עונשים שונים.
שורת המחץ שלא נאמרה:
כל האמור אינו חל בשפחה חרופה. שם, אם היא פטורה - אף הוא פטור, וכן להפך; זו עסקת חבילה של הכל או לא כלום. הוא עצמו אינו נדרש לתנאים רבים, אך היא צריכה להיות בגיל המתאים, כלומר בת שתים עשרה המתחייבת במלקות, וצריכה להיות ערה, וצריכה לעשות זאת במזיד, בידיעה שמעשה זה אסור. אם עשתה בשוגג, אין היא חייבת במלקות, וממילא אף הוא אינו חייב באשם. בזה מסתיימת המשנה, ובזה מסתיים הפרק.
מחלוקת הרמב"ם והראב"ד:
מחלוקת הלכתית מעניינת נאמרה במקרה שבו היא עונה על כל התנאים - גדולה היא, ופעלה במזיד ובכוונה - ואילו הנער אינו בר מצווה ואינו יכול להתחייב בקרבן, אך הוא למעלה מגיל תשע, כך שהיא מתחייבת על המעשה האסור. מה דינה?
לדעת הראב"ד: כיוון שהוא אינו יכול להתחייב בהבאת קרבן מחמת קטנותו, אף היא פטורה ממלקות, שהרי זו עסקת חבילה.
לדעת הרמב"ם: היא לוקה. הוא, מחמת קטנותו, אינו יכול להביא אשם כעת, אך כשיגיע לגיל בר מצווה יביא את האשם.
לסיכום: משנה זו מונה שלושה דינים החלים בכל הביאות האסורות - הגדול חייב והקטן פטור, הישן פטור והער חייב, השוגג בחטאת והמזיד בכרת - ובכולם העונשים חלוקים ואינם תלויים זה בזה. שורת המחץ הבלתי נאמרת היא שבשפחה חרופה הדין הפוך: חיובו של זה תלוי בחיובה של זו, בבחינת עסקת חבילה. על גבול הדברים נחלקו הרמב"ם והראב"ד במקרה שהיא גדולה והוא קטן שעבר את גיל תשע: לראב"ד אף היא פטורה ממלקות, ולרמב"ם היא לוקה, והוא יביא את אשמו משיגיע לגיל מצוות.