אנו ממשיכים לדון בקרבנותיה של אישה המפלת, בהמשך לאמור לעיל (פרק א', משנה ו'). כאן מדובר במקרה ספציפי ומסויג של 'מה אם', ולהבנתו נדרש רקע מוקדם.
רקע: ימי טומאה וימי טוהר:
ימי הטומאה: אישה שילדה לידה רגילה - שבעת ימים לזכר, ארבעה עשר יום לנקבה. דם זה טמא, והיא אסורה לבעלה.
הטבילה: בתום ימים אלו טובלת במקווה ומותרת לבעלה, אף אם עדיין היא רואה דם.
ימי הטוהר: שלושים ושלושה הימים הבאים בזכר, ושישים ושישה בנקבה. אף אם ראתה דם בימים אלו, אין הדם טמא והיא נשארת מותרת לבעלה.
בתום שלב זה - ארבעים יום לזכר או שמונים יום לנקבה - עליה להביא את קרבנותיה: חטאת ועולה, ביום השמונים ואחד. קרבנות אלו מסירים את שריד הטומאה האחרון, שכן עד אותה שעה היא מחוסרת כיפורים. משהביאה אותם נטהרה לחלוטין, ושבה לאכול בקדשים ולהיכנס לבית המקדש.
כלל הוא, שאישה המפילה בתוך ימי הטוהר שלה מביאה בסוף השלב הראשון קרבן אחד בלבד, אף שהיו כאן לידה והפלה, או שתי הפלות. מערכת אחת של חטאת ועולה עולה לשתיהן.
השאלה שלפנינו:
מה הדין באישה שילדה בת והפילה בליל השמונים ואחד, הלילה שקודם ליום השמונים ואחד? האם די לה במערכת קרבנות אחת ללידה ולהפלה כאחת, או שמא עליה להביא שתי מערכות, משום שהשלב הראשון של הלידה הראשונה כבר נסתיים ב'מלאות ימי טוהר', וכעת מתחיל שלב שני?
המשנה עוסקת דווקא באישה שילדה נקבה ועומדת באמצע ימי הטוהר שלה. הטעם לכך: כפי שלמדנו במשניות הקודמות, המפלת ולד שאין בו ארבעים יום מן ההתעברות אינה חייבת עליו קרבן. בזכר, התקופה שמן העת שהותרה לבעלה ועד הבאת הקרבנות היא שלושים ושלושה יום בלבד, ולפיכך לעולם לא תיתכן בה הפלה המחייבת קרבן, שהרי לא יגיע הוולד לגיל ארבעים יום.
אך בנקבה הדבר אפשרי: אישה שילדה בת, טבלה לאחר ארבעה עשר יום, שימשה עם בעלה ונתעברה שוב, ובאה ליום השבעים - לצורך העניין - והפילה. על הפלה זו אין היא מביאה קרבן שני, וקרבנה על לידת הבת פוטר את שניהם.
השאלה היא בהפלה שאירעה בליל השמונים ואחד, קודם שעות היום של יום השמונים ואחד - שהרי הלילה קודם ליום - ואין מביאים קרבנות בלילה. מאידך, שמונים ימי השלב הראשון כבר מלאו לכאורה. האם עליה להביא מערכת קרבנות שנייה על הפלה חדשה זו, או שהיא נכללת בשלב הראשון עם לידת אותה תינוקת?
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי: עד בוקרו של יום השמונים ואחד הכל נחשב עדיין לשלב הראשון. המפלת בליל השמונים ואחד עדיין בכלל מלאות ימי טהרה היא, ומביאה קרבן אחד על שניהם - על ההפלה שבלילה ועל הלידה שקדמה לה בשמונים ואחד יום.
בית הלל: משעברו שמונים יום - עברו. המפלת בליל השמונים ואחד, הרי זה עניין חדש שאינו קשור לימי הטהרה הקודמים, ועליה להביא שתי מערכות של קרבנות.
מבנה המשנה: בית הלל מעלים שתי טענות כנגד בית שמאי, ובית שמאי משיבים תחילה על הראשונה, וחוזרים אחר כך ומשיבים על השנייה. נעיין במשנה עצמה.
"המפלת אור לשמונים ואחד" - אישה שילדה בת, ובליל היום השמונים ואחד, קודם בוקרו, בשעה שעדיין לא יכלה להביא את קרבנותיה כנדרש ממנה, הפילה. "בית שמאי פוטרים מן הקרבן" - אין הפלה זו מצריכה מערכת קרבנות נוספת, ומערכת הקרבנות האחת שהיא מביאה על לידתה עולה אף להפלה, שכן עדיין עומדים אנו בשלב הראשון, מאחר שלא הגיעה שעת הבאת הקרבן.
"ובית הלל מחייבין" - השלב הראשון הוא שמונים יום; משהגענו ליום השמונים ואחד, שלב חדש הוא, ועליה להביא מערכת קרבנות נפרדת אף על הפלה זו.
"אמרו בית הלל לבית שמאי" - שתי טענות בפיהם. הראשונה: "מה שנה אור לשמונים ואחד מיום שמונים ואחד?" - מה טעם לחלק בין ליל היום השמונים ואחד ובין היום עצמו? לעולם כל יום מתחיל בלילה שלפניו. וכשם שהמפלת ביום השמונים ואחד חייבת בשני קרבנות - ובית שמאי מודים בכך - כך המפלת בלילה שלפניו, שהוא לילו של אותו יום. אין מחלקים בין הלילה שלפני ובין היום; הכל יום אחד הוא, היום השמונים ואחד.
הטענה השנייה: "אם שוה לה טומאה לא ישוה לה קרבן" - אתם עצמכם מודים שאם תראה דם בליל השמונים ואחד נטמאנה ונקראנה נידה מחדש. הרי שכבר בלילה זה תמו ימי הטוהר ומתחיל שלב חדש. ואם כן, אף לעניין קרבן: המפלת בשלב חדש זה חייבת במערכת קרבנות שנייה.
בית שמאי משיבים תחילה על הטענה הראשונה, ויחזרו אחר כך לדון בדין הטומאה. "אמרו להם בית שמאי: אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד שיצא בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן" - הפלה זו אירעה בשעה שכבר יכולה הייתה להביא את קרבנה על הלידה שקדמה לה בשמונים ואחד יום, ובוודאי שלב חדש הוא: זה השלב הישן וזה החדש. "תאמרו במפלת אור לשמונים ואחד שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן" - כיצד תשוו לכך את המפלת בליל השמונים ואחד, שעדיין לא הייתה בידה כל אפשרות להביא קרבן על לידתה? עדיין לא יצאנו מן השלב הראשון, וכל עוד לא ניתן היה להביא את הקרבן המסיים אותו, אין לומר שנכנסנו לשלב אחר.
"אמרו להם בית הלל: והרי המפלת ביום שמונים ואחד שחל להיות בשבת" - יש להוכיח מאישה שהפילה ביום השמונים ואחד שחל בשבת, "שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, וחייבת בקרבן". אף היא אינה יכולה להביא קרבן באותו יום, שכן אין מקריבים קרבן יחיד - כעולה וכחטאת שעליה להביא - בשבת; ואף על פי כן מודים אתם שאם הפילה ביום השמונים ואחד חייבת היא במערכת קרבנות נפרדת על ההפלה החדשה. הרי שאין הדבר תלוי באפשרות להביא קרבן בלבד, אלא משנכנסנו ליום השמונים ואחד - יום חדש ותקופה חדשה הם, ולפיכך אף הפלה בליל השמונים ואחד מחייבת מערכת קרבנות שנייה.
"אמרו להם" בית שמאי לבית הלל: "לא. אם אמרת במפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת, שאף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד - ראוי לקרבן ציבור" - אמת שאין היחיד יכול להביא את קרבנו, אך זהו זמן הראוי להקרבה מצד עצמו, שהרי קרבנות ציבור, החטאת והעולה שבתמיד ובמוסף, קרבים בו. "תאמר במפלת אור לשמונים ואחד, שאין הלילה ראוי לקרבן יחיד ולקרבן ציבור" - כיצד תשוו לכך את הלילה, שאין בו הקרבה כלל, לא ליחיד ולא לציבור? השבת אינה אלא מניעה טכנית, ואינה שונה מאישה שאין בידה כסף לקנות קרבן, או שחלתה ואינה יכולה לעלות לבית המקדש; אין בכך כדי לומר שאין זה זמן הבאת קרבנות.
ואכן, אף שהמשנה לא אמרה זאת, הדין הוא שאם טעה כהן והקריב את קרבנותיה של אישה זו בשבת - אף שאסור לעשות כן - יצאה ידי חובתה. הרי שביסודו של דבר ניתן להביאם ביום השמונים ואחד עצמו, ורק מניעת שבת יש כאן. שעות היום הן זמן הבאת קרבנות, ואילו הלילה שלפניו עדיין אינו זמן; ולפיכך המפלת בליל השמונים ואחד - לדעת בית שמאי עדיין לא נסתיימה התקופה הראשונה ולא עברנו לשלב השני.
ולעניין הטענה השנייה, שדין הטומאה יוכיח - משיבים בית שמאי: אין ראיה מכך שהרואה דם בליל השמונים ואחד נטמאת, שהרי אף המפלת ביום השבעים, באמצע שמונים הימים שלאחר לידת בת, טמאה היא בדם ההפלה, ואף על פי כן אינה מביאה אלא מערכת קרבנות אחת על הלידה ועל ההפלה יחד בסוף התהליך. נמצא שהטומאה אינה ראיה: אפשר שתיטמא ועדיין לא יצאנו מן השלב הראשון. אף כאן, אם ראתה דם בליל השמונים ואחד אכן נטמאת, אך אין בכך ללמד שיצאנו מן השלב הראשון לעניין קרבנות.
מכאן ואילך אין תשובה מבית הלל, ולכאורה נמצא שידם של בית שמאי על העליונה, והיה מקום לומר שהלכה כמותם. אולם למעשה הלכה כבית הלל, ואין הם חוזרים בהם, אף שאין לכך רמז במשנה. הטעם לכך: אף לבית הלל יש לימוד מן הפסוק. הגמרא מלמדת שיש בפסוק ייתור - המילה "או" בפסוק העוסק בהבאת קרבנה, "את קרבנה" - והיא באה לרבות אף את ליל השמונים ואחד.
לסיכום: הלכה כבית הלל, שאישה שילדה בת והפילה בליל השמונים ואחד, קודם היום השמונים ואחד שלאחר אותה לידה - מלבד היותה טמאה, עליה להביא, משתיטהר, מערכת קרבנות שנייה על אותה הפלה, בנוסף למערכת הקרבנות הראשונה שהיא חייבת בה על לידת הבת שמונים ואחד יום קודם לכן.