במשנה ו' אנו חוזרים לנושא המרכזי של חלק זה במסכת - האשם תלוי. תחילה נעמוד על הגדרת הקרבן עצמו: הבהמה הבאה לאשם היא איל, כלומר כבש זכר בשנתו השנייה - מגיל שלושה עשר חודשים ויום אחד. זוהי הגדרת האיל בתורה, וזהו הקרבן שהיה האדם מביא בכל אחד מארבעת האשמות הבאים לכפרה על חטא: אשם תלוי, אשם מעילות, אשם גזילות ואשם שפחה חרופה.
בנוסף לכך, ארבעת האשמות הללו חייבים להיות בשווי של שתי סלעים. הפסוקים נוקטים לשון שקלים, והשקל שבחומש הוא הסלע שבלשון המשנה, ובלשונה נאחז. חיובים אלו אינם נוהגים בשני האשמות הנוספים, הבאים כקרבן לנזיר ולמצורע.
משנתנו עוסקת באדם שהפריש שתי מטבעות סלע על מנת לקנות בהן את האיל בהמשך, ומביאה שלושה מקרים באשר למה שאירע לאחר ההפרשה.
המקרה הראשון - לקח בהן שני אילים לשם אשם:
אדם זה הלך וקנה שני אילים נפרדים לשם אשם, אף שדי היה לו באחד, וכעת שתי הבהמות מוקדשות בקדושת אשם. שכן החובה היסודית היא שהאשם שהוא מביא יהיה בשווי שתי סלעים, ואילו הוא שילם סלע אחד עבור כל אחד מהם. במקרה כזה החלטתו הייתה מוטעית, ועליו להתחיל מחדש: לקנות איל חדש בשתי סלעים ולהביאו כאשם התלוי שלו.
ובאשר לשני האילים שחלה עליהם קדושת אשם - לעולם לא יוכל להקריבם, שכן אין הם שווים די הצורך. לפיכך יניחם לרעות עד שייפול בהם מום, ואז יפדה את קדושתם. הכסף שנותר, המכונה 'מותר אשם' - כסף שהופרש לאשמות שאין אפשרות להקריבם - מובא לבית המקדש ומוכנס לשופרות, לקופות הציבוריות שמהן רוכשים את 'קיץ המזבח', עולות ציבור הקרבות בכל עת שהמזבח פנוי.
אולם משנתנו מציגה מקרה נוח: מחירי האילים זינקו מיד לאחר הרכישה, ולפיכך אף שהוציא סלע אחד בלבד על הבהמה, שוויה בשוק עומד כעת על שתי סלעים. הדין הוא שכיוון שהיא שווה שתי סלעים, היא ראויה להיקרב כאשם שהיה עליו להביא. את האיל השני, שדינו כמותר אשם ואי אפשר להביאו לאשם, יניח לרעות; משייפול בו מום יפדה את קדושתו על הכסף, הכסף יובא לבית המקדש וייפול לנדבה, והאיל שיצא לחולין מותר באכילה.
לשון המשנה:
"המפריש שתי סלעים לאשם" - אדם המפריש שתי סלעים כדי לקנות בהן את אשמו, ונניח שמדובר באשם תלוי.
"ולקח בהן שני אילים לאשם" - בסופו של דבר קנה בהן שני אילים נפרדים, ושניהם הוקדשו בקדושת אשם.
"אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים" - אם למרבה הנוחות אחד מהשניים שווה שתי סלעים, בין משום שמחיר האילים עלה ובין משום שעלה בידו לקנות בסלע אחד איל השווה שתיים.
"יקרב לאשמו" - כיוון שזהו איל של שתי סלעים, הרי הוא כשר, ורשאי להקריבו כאשמו.
"והשני ירעה עד שיסתאב" - האיל השני ימשיך לרעות עד שייפול בו מום.
"וימכר ויפלו דמיו לנדבה" - ימכור את האיל בעל המום, יחלל את קדושתו על הכסף, והכסף יעבור לקופת הציבור להבאת עולות נדבה בבית המקדש, ואילו הבהמה יוצאת לחולין.
המקרה השני - לקח בהן שני אילים לחולין:
כאן הפריש את שתי הסלעים, אך במקום לקנות בהן אשם השתמש בהן לצרכיו האישיים, וזוהי מעילה. השלכותיה של המעילה משולשות:
אשם מעילות: עליו להביא איל נפרד על המעילה. כך אדם זה, שהתחיל בחיוב אחד של איל לאשם תלוי, מתחייב כעת באיל שני של אשם מעילות.
קרן: עליו להשיב את הכסף שמעל בו. אם השתמש בשווי שתי סלעים, עליו להביא שתי סלעים ולתתן לבית המקדש כפיצוי על השימוש בכספו.
חומש: תוספת של עשרים וחמישה אחוזים על המעילה.
ובחשבון: ארבעה זוז בסלע, ונמצא ששתי סלעים הן שמונה זוז - זהו שוויו של האשם הנדרש. אם הפריש שמונה זוז לקניית אשם והשתמש בהם לצרכיו, יביא שמונה זוז של קרן ועוד שני זוז של חומש, סך הכול עשרה זוז כפיצוי כספי, ובנוסף עליו להביא שני אילים: האחד לאשם התלוי שהיה חייב בו מלכתחילה, והשני לאשם מעילות.
מקרה המשנה כאן מתוחכם ויש בו חידוש גדול: אף שנטל את שתי הסלעים וקנה בהן אילים, לא קנה אותם כדי להקריבם, אלא כבשר חולין לאכילה. מכיוון שהרכישה לא נעשתה לשם אשם ולא חלה עליהם קדושה, הרי זו מעילה, אף שבאילים עסקינן.
לשון המשנה:
"לקח בהן שני אילים לחולין" - נטל את שתי הסלעים וקנה בהן שני אילים לחולין, לבשר.
"אחד יפה שתי סלעים" - אחד משני האילים שקנה בסלע שווה כעת שתי סלעים, בשל עליית המחירים או משום שעלה בידו לקנותו בזול.
"ואחד יפה לעשרה זוז" - והאיל השני שווה כעת עשרה זוז, שוב מחמת עליית מחיר האילים.
"היפה שתי סלעים יקרב לאשמו" - את זה ששווה שתי סלעים רשאי להביא כאשם שהיה חייב בו מלכתחילה.
יש להתבונן בנקודה זו: שתי דרכים היו לפניו לקיים את חיוב האשם התלוי - להפריש שתי סלעים ולקנות בהן איל, או להביא איל בשווי שתי סלעים המצוי כבר ברשותו. וזה מה שאירע כאן: הוא הלך לשוק וקנה איל, וברכישה זו מעל, שכן השתמש בכספי הקדש לקניית טלה חולין; אך משעה שהאיל מצוי ברשותו ושוויו שתי סלעים, רשאי הוא להשתמש בו כקרבנו, ולהביאו לאשם התלוי שלו.
והאיל השני שווה עשרה זוז, והם בדיוק שיעור הקרן של שמונת הזוז שמעל בהם, המגיעים להקדש, בתוספת החומש. יכול היה לשלם להקדש עשרה זוז במעות, או ליתן להם כל חפץ שווה עשרה זוז, אך מכיוון שברשותו איל בשווי זה, נותנו כפיצוי הכספי של קרן וחומש. וזוהי כוונת המשנה באומרה "והשני למעילתו".
כאן מסיימת המשנה, אך ראוי היה לסמן כוכבית: אמנם הביא את האיל לאשם תלוי, ואמנם השיב עשרה זוז של קרן וחומש על מעילתו בשתי הסלעים (שמונה זוז קרן ועוד שני זוז חומש), אך עדיין מוטל עליו להביא איל נוסף כאשם מעילות, ודבר זה לא נזכר במשנה. הווה אומר, המשנה מתייחסת כאן לתשלום הממוני בלבד, והוא נותן איל בשווי עשרה זוז תחת תשלום במעות.
המקרה השלישי - אחד לאשם ואחד לחולין:
גם כאן הפריש שתי מטבעות סלע לקניית האשם שהיה חייב בו, ולקח בהן שני אילים, אלא שאת האחד קנה בכוונה להביאו לאשם. אם יהיה שווה סלע אחד בלבד - אין בו תועלת, ויניחו לרעות על כל הכרוך בכך, ויהיה עליו לקנות איל חדש לגמרי, שכן איל זה פסול, כדין מי שקנה איל ונפסל, שאין לו אלא להתחיל מחדש. אך אם למרבה הנוחות אותו איל שרכש בסלע נעשה שווה שתי סלעים בשל זינוק המחירים - רשאי להביאו כאשמו.
ואילו האיל השני, שרכשו בסלע לחולין ולאכילה, ברכישתו מעל. לפיכך מתחייב מחמת רכישה זו בשלושה דברים: קרן, שהוא סלע חדש; חומש, שהוא זוז נוסף; ואיל שיובא כאשם מעילות. ואם אותו איל שני שקנה לחולין, המצוי עתה בחצרו, שווה שתי סלעים מחמת עליית המחיר - רשאי להשתמש באיל עצמו כאשם המעילות שלו.
לשון המשנה:
"אחד לאשם ואחד לחולין" - בשתי מטבעות הסלע שהפריש לאשם התלוי, השתמש באחת לקניית אשם ובשנייה לקניית איל חולין.
"אם היה של אשם יפה שתי סלעים - יקרב לאשמו" - אם האיל שקנה כדי להחיל עליו קדושת אשם שווה כעת שתי סלעים, רשאי להביאו כאשמו, ואין העובדה ששילם סלע אחד בלבד מעכבת, שהרי שוויו כעת שתיים.
"והשני למעילתו" - אם אותו איל חולין שני שווה עתה שתי סלעים מחמת עליית המחיר, רשאי להביאו כאשם המעילות שלו.
ראוי לסמן ולזכור: במשפט זה משמעות המילה "למעילתו" היא האיל שהוא מביא כקרבן על מעילתו, ואילו במשפט הקודם התייחסה "למעילתו" לכסף המשמש לתשלום הקרן והחומש. כך נקטה המשנה בשתי המשמעויות.
ומכיוון שהביא את האיל הראשון לחיוב האשם התלוי המקורי שלו, והשתמש בשני לחיובו החדש של אשם מעילות, נותר עליו חיוב השבת הקרן והחומש - סלע אחד ותוספת החומש. וזהו שאומרת המשנה: "ויביא עמה סלע וחומשה" - עם אשם המעילות מביא הוא את הקרן ואת חומשה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין המפריש שתי סלעים לאשם, שקרבנו איל בשווי שתי סלעים, בשלושה מקרים: לקח בהן שני אילים לשם אשם - האחד שהוקר ושוויו שתי סלעים קרב לאשמו, והשני רועה עד שיסתאב ודמיו נופלים לנדבה; לקח בהן שני אילים לחולין ומעל - האחד השווה שתי סלעים קרב לאשמו, והשני השווה עשרה זוז ניתן כתשלום הקרן והחומש, ועדיין חייב באיל של אשם מעילות; ולקח אחד לאשם ואחד לחולין - זה שלאשם קרב לאשמו, וזה שלחולין קרב כאשם מעילות, ועמו מביא סלע וחומשה.