כריתות, פרק ב', משנה ה'. המשנה שלפנינו באה להגדיר מהי 'שפחה חרופה' ובאיזה מקרה מדובר. כפי שכבר הוזכר בדרך אגב, ההלכה עוסקת באישה שחציה שפחה כנענית וחציה נערה יהודייה רגילה. כיצד ייתכן מצב שכזה?
כיצד נוצר מצב של חצי שפחה וחצי בת חורין:
אישה הייתה בתחילה בבעלותם של שני יהודים כשפחה כנענית גמורה. אחד מן השניים שיחרר את חלקו, ומעתה היא חציה בת חורין וחציה שפחה.
למי אישה כזו ראויה להיקשר?
אילו הייתה שפחה כנענית גמורה - הייתה יכולה להיות מזווגת לעבד כנעני, כלומר לעבד גוי רגיל.
אילו הייתה בת חורין - הייתה יכולה להינשא ליהודי רגיל.
אלא שיהודי רגיל אינו יכול לשאת שפחה כנענית, ויהודייה בת חורין אינה יכולה להינשא לעבד כנעני. נמצא שהחצי היהודי שבה אינו יכול להיקשר בעבד כנעני, והחצי שהוא שפחה אינו יכול להיקשר ביהודי רגיל, והיא נותרת ללא זיווג.
אדם אחד יש שביכולתו להיקשר עמה: העבד העברי. העבד העברי הוא יהודי גמור מכל בחינה - הוא נמכר בשל חובותיו ומשרת את אדונו היהודי שש שנים, וכל המצוות חלות עליו. אלא שנתחדש בו דין יוצא מן הכלל: בנסיבות מסוימות הותר לו להיקשר בשפחה כנענית. משום כך יכול הוא להיקשר הן בבת ישראל רגילה והן בשפחה כנענית, ולפיכך הוא היחיד הראוי לאישה זו שחציה שפחה וחציה בת חורין.
ואולם אין אלו נישואין במובנם הרגיל, שהרי החצי שבה שהוא שפחה כנענית אינו בר קידושין, ואילו חציה השני כן.
לשון הפסוק:
התורה אומרת: "ואיש כי ישכב את אישה... והיא שפחה נחרפת לאיש". המילה "נחרפת" יוצאת דופן, ורש"י מציין כי זו מילה יחידאית שמשמעה מיועדת או קשורה. אין לומר 'נשואה', שכן אין הקידושין תופסים בה, אלא שהיא קשורה לאיש. הפסוק ממשיך: "והפדה לא נפדתה" - ובתרגום מילולי: שוחררה ולא שוחררה. לפיכך השוכב עם אישה כזו, שהיא נשואה חלקית, 'נחרפת' לאיש, אין דינם מיתה, משום שלא שוחררה.
שני דיוקים עולים מן הפסוק, ובהם עוסקת המשנה:
הפסוק אומר "והפדה לא נפדתה", כאומר דבר והיפוכו. האם נפדתה או לא נפדתה?
הפסוק חוזר ומדגיש שלא נפדתה ואינה בת חורין, וכפילות זו טעונה ביאור.
שלוש הדעות במשנה:
דעה ראשונה: המשנה שואלת מהי הגדרת השפחה שעליה מתחייב אדם באשם שפחה חרופה, ומשיבה כי מדובר באישה שחציה בת חורין וחציה שפחה, כמתואר לעיל. ומניין לנו זאת? מן הפסוק "והפדה לא נפדתה" - כן ולא, לפי שחציה כך וחציה כך.
רבי ישמעאל חולק ואומר כי השפחה שבה עסקינן, שהשוכב עמה מתחייב באשם המיוחד, היא שפחה כנענית רגילה לחלוטין, שאינה יהודייה כלל, והקשורה לעבד כנעני. וטעמו: שיטת רבי ישמעאל היא ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", ומכפל לשון אין לדרוש דבר. כוונת הפסוק היא שבוודאי לא נפדתה, והיא נתונה בבעלותו הגמורה של אדונה, וכך דרכה של תורה להתבטא. אין אפוא ללמוד דבר מן הלשון "שוחררה, לא שוחררה", וכבר מצאנו כיוצא בזה במקומות אחרים.
רבי אלעזר בן עזריה משיב לרבי ישמעאל: אכן ככלל התורה מדברת כלשון בני אדם ואין לדרוש מכפל הביטויים, אך בפסוק זה יש הכרח לדרוש, שכן הוא מסיים בכך שלא הייתה בת חורין. ומה טעם יטרח הכתוב לציין זאת? והרי כל העריות אמורות בבנות חורין. ואם כבר נאמר שאינה בת חורין, מדוע חוזר הכתוב ואומר זאת שנית? בהכרח שבמקרה זה יש מה לדרוש: שהיא משוחררת לחצאין ואינה משוחררת לגמרי.
ובלשונו: כל שאר העריות אמורות בבנות חורין, בנשים חופשיות רגילות ולא בשפחות. ומשטרחה התורה לומר שבמקרה זה לא השתחררה אף שהיא כערווה, מה נותר לה למעט? בהכרח המקרה החריג הזה, שחציה משוחררת וחציה פדויה. משום כך הוצרכה התורה לחזור ולומר שנערה זו לא שוחררה לגמרי, ולפיכך המצוי עמה בסיטואציה חריגה זו מתחייב בקרבן אשם.
לסיכום: כפי שנאמר לעיל, ההלכה היא כרבי עקיבא, ובעצם כרבי אלעזר בן עזריה - שהמדובר במי שחציה בת חורין וחציה שפחה, אישה שנוצרה מכוח שחרור של אחד משני שותפיה, והראויה להיקשר בעבד עברי בלבד, ומן הכפילות "והפדה לא נפדתה" נלמד דינה המיוחד של שפחה חרופה.