כריתות, פרק ו', משנה ה'. במשנה הקודמת עמדנו על כך שהחיוב להביא חטאת או אשם ודאי עומד בעינו אף לאחר שעבר יום הכיפורים, שכן אף שיום הכיפורים מכפר על החטא, אין הוא פוטר את האדם מחובתו כאשר בית דין קבע שעליו להביא חטאת וכיוצא בזה. לעומת זאת, אשם תלוי בא מספק - שמא חטא האדם - ותפקידו לעכב את השלכות החטא; ומשעבר יום הכיפורים, וחטאו אינו ידוע לו, הרי הוא מיטהר מחטאו, ושוב אין צורך באשם תלוי.
משנתנו דנה במקרה שבו החיוב לחטאת עצמו מוטל בספק, והאם ניתן להביא חטאת מספק. מקרה כזה קיים בחטאת העוף, הבאה במספר מצבים, ונתמקד בפשוט שבהם: אישה שהפילה, ואין ידוע מהו מעמדו של הנפל - האם היה בו דין ולד, ולפיכך היא חייבת בחטאת העוף בסיום התהליך, או שלא היה בו דין ולד, ואין היא חייבת בה כלל.
מדוע ניתן להביא חטאת העוף מספק:
אין שחיטה בעוף - ולפיכך אין כאן חשש של שחיטת חולין בעזרה.
גוף העוף אינו עולה על המזבח - ואין כאן חשש של העלאת חולין למזבח.
אכילתו - העוף נמלק בציפורן מן העורף ולא נשחט; ואם לא התקדש, הרי הוא טעון שחיטה כדי להיות כשר, ומאחר שלא נשחט אין הוא נאכל.
יסוד נוסף שהקדמנו: כאשר אדם מקדיש בהמה לחטאת מתוך הנחה מוטעית - סבר שהוא חייב חטאת והתברר שאינו חייב - ההקדש נעשה בטעות ואינו חל, והבהמה אינה מוקדשת כלל. זהו הרקע כולו.
החלק הראשון של המשנה:
"האשה שיש עליה חטאת העוף ספק, שעבר עליה יום הכיפורים - חייבת להביא לאחר יום הכיפורים, מפני שמכשרתה לאכול בזבחים".
אישה שחלה עליה חובת חטאת העוף מספק - שמא הפילה ושמא היה בכך דין ולד - חייבת להביאה אף לאחר שעבר יום הכיפורים. הטעם: אין קרבן זה בא לכפר על חטא, ואף שהוא מכונה חטאת, תכליתו טהרה. עד שתביא את חטאת העוף היא בגדר מחוסרת כיפורים, ואינה רשאית להיכנס למקדש ואינה רשאית לאכול בקודשים - למשל, אין מניחים לה לאכול מקרבן הפסח. לפיכך היא חייבת להביא את העוף מספק, כדי שתוכשר לאכול בזבחים.
כך הדבר אף לדעת רבי שמעון במסכת נידה (ל"א), שדבריו הובאו ברש"י על התורה, המבאר איזה חטא יש ביולדת: שנשבעה מתוך צער הלידה שלא תיזקק עוד לבעלה. אף הוא מודה שהנקודה עומדת בעינה, ולשיטתו, כדברי הגמרא, הצער שעברה בלידה עצמה מכפר על כך ממילא. אלא שתפקידה של חטאת זו אינו כפרה על חטא, כי אם טהרה - להעניק לה מעמד של טהרה - ולפיכך היא חייבת להביאה בכל מקרה.
החלק השני של המשנה:
מה דינו של העוף שהובא למקדש מחמת הספק, כאשר נתברר שלא הייתה חייבת בו? אם הפרישה את העוף, ובטרם הגיעה למקדש הודיעוה שהתברר הספק ואין כאן דין ולד ואינה חייבת בחטאת העוף - נמצא שההפרשה נעשתה בטעות, אין העוף קדוש, והרשות בידה ליטלו ולעשות בו כרצונה.
אך מה הדין כאשר "חטאת העוף הבאה על הספק... אם משנמלקה נודע לה - הרי זו תיקבר"? כלומר, הביאה את העוף למקדש על יסוד האפשרות שהיה כאן דין ולד, וכבר נמלק - הומת בחיתוך הציפורן מן העורף - ורק לאחר מכן נודע לה שלא הייתה חייבת. אומרת המשנה: הרי זו טעונה קבורה.
לפי ההיגיון שהקדמנו, מתברר למפרע שהקדישה בטעות, שהרי לא הייתה חייבת בחטאת, והעוף חולין הוא. משמת ולא נשחט כראוי, הרי הוא נבלה, ולפיכך אסור באכילה - אך לכאורה אינו אסור בהנאה, ובידה ליטלו לביתה ולעשות בו כחפצה.
ואף על פי כן קובעת המשנה שהוא טעון קבורה, וזהו דין דרבנן: חכמים חששו שמא יבואו הרואים לידי טעות, בראותם עופות קרבן שנמלקו וניטלים לבית הבעלים, ויטעו בהלכות פסולי המוקדשין. לפיכך נקבע שיהיו טעונים קבורה, כדי שלא יבוא אדם ליהנות מהם ולא יטעו בהלכות - וכאמור, אין זה אלא דין דרבנן.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים בחטאת העוף הבאה על הספק. הראשון: אישה שחלה עליה חטאת העוף מספק ועבר עליה יום הכיפורים - חייבת להביאה, מפני שאין הקרבן בא לכפר על חטא אלא להכשירה לאכול בזבחים, ואף רבי שמעון מודה בכך. השני: אם נודע לה לאחר המליקה שלא הייתה חייבת, אף שמעיקר הדין ההקדש בטעות בטל והעוף חולין ונבלה, גזרו חכמים שתיקבר, מחשש טעות בהלכות ומחשש הנאה ממנה.