לפנינו פרק ה' משנה ד'. חמש המשניות הבאות בנויות כולן במתכונת אחת: שתי חתיכות אוכל בעלות מעמד הלכתי שונה, ושלושה מקרים החוזרים בכל אחת מהן:
מקרה א': ראובן אכל את אחת החתיכות ואינו יודע איזו מהן אכל.
מקרה ב': ראובן אכל את שתי החתיכות.
מקרה ג': ראובן אכל חתיכה אחת ושמעון אכל את החתיכה השנייה.
שתי החתיכות שבמשנתנו:
לפנינו שתי חתיכות בשר: האחת בשר חולין, כלומר בשר כשר רגיל שאין כל בעיה באכילתו; והשנייה קודש, העומדת במעמד של הקדש, ולפיכך האוכלה מעל וחייב להביא אשם מעילות.
יש להקדים את היסוד שנתבאר במשנה הקודמת: לדעת רבי עקיבא, המסתפק אם נתחייב באשם מעילות אם לאו - מביא אשם תלוי. לדעת חכמים, וכן ההלכה, אין מביאים אשם תלוי אלא במקרים שבהם עשוי האדם להתחייב חטאת.
ראוי לזכור כי בכל המקרים הללו, העיסוק בחטאות ובאשמות אמור במי שעבר את העבירה בשוגג. אדם שידע בשעת מעשה מה הוא עושה, אינו בא לכלל קרבן חטאת כלל. לפיכך מדובר כאן במי שאכל מתוך מחשבה שהמאכל כשר ומותר.
מקרה א' - אכל אחת מן החתיכות:
ראובן אכל אחת משתי החתיכות ואינו יודע איזו מהן אכל: שמא לא עשה דבר, ושמא מעל. לדעת תנא קמא, הסובר כשיטת חכמים, "פטור" - כל עוד אין ידיעה ודאית שנעשתה מעילה, אין הוא נדרש לדבר. ורבי עקיבא חולק, כשיטתו במשנה הקודמת: מאחר שייתכן שנתחייב באשם מעילות וייתכן שלא, מביא אשם תלוי במקומו.
מקרה ב' - אכל את שתי החתיכות:
ראובן חזר ואכל גם את החתיכה השנייה, ואף היא נאכלה בשוגג, בלא שידע שיש איסור על השולחן. כאן ברי לנו שאכל את הקודש, ונמצא שמעל, ולפיכך מביא אשם ודאי - אשם מעילות.
מקרה ג' - ראובן ושמעון:
ראובן אכל חתיכה אחת ושמעון את השנייה, ואין אף אחד מהם יודע איזו חתיכה אכל: שמא ראובן מעל ושמא לא, וכן לגבי שמעון. בזה שנינו: "זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי, דברי רבי עקיבא" - כל אחד מהם עומד בספק שמא מעל, ולפיכך מוטל עליו להביא אשם תלוי בינתיים.
תנא קמא לא פירש את דעתו כאן, אך לשיטתו הדין זהה למקרה א': גם ראובן וגם שמעון עומדים בספק שמא עברו ושמא לא, ולפיכך אינם מביאים דבר. וכן ההלכה.
רבי שמעון מוסיף וטוען: בין שני האנשים הללו, אחד מהם אכל בוודאי את אוכל הקודש, ונמצא שאחד מהם מעל. אמנם אין ידוע מיהו, אך הוודאות שאחד מהם חייב קיימת, ולפיכך שניהם מביאים אשם אחד. כיצד? קונים יחד את איל האשם ומביאים אותו על תנאי: ראובן אומר, אם אני הוא שאכלתי את הקודש - הרי זה אשם המעילה שלי וחל עליי, ואם לאו - הריני מסלק את בעלותי ויהיה של שמעון; ושמעון אומר כדברים האלה. ובכך יוצאים ידי חובת האשם.
רבי יוסי חולק וטוען את הטענה המתבקשת: אין שניהם מביאים אשם אחד. אין דבר כזה להביא אשם ולהתוודות על החטא כאשר אין האדם יודע מהו החטא המסוים שעשה, כפי שכבר למדנו. לפיכך, אף שידוע לנו שבין שניהם נעשתה מעילה, אין אף אחד מהם יודע בוודאות שהוא זה שעשאה. על כן אין הם יכולים להביא אשם ודאי, ואף אשם תלוי אינם מביאים - אין הם מביאים דבר כלל. וכן ההלכה.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על מתכונת חמש המשניות הבאות - שתי חתיכות שמעמדן ההלכתי שונה ושלושה מקרים. במשנתנו: חתיכת חולין וחתיכת קודש. באכל אחת מהן - פטור לדעת תנא קמא, ואשם תלוי לדעת רבי עקיבא; באכל את שתיהן - אשם ודאי; ובאכלו שניים, כל אחד חתיכה - לדעת רבי עקיבא כל אחד מביא אשם תלוי, לדעת רבי שמעון מביאים שניהם אשם אחד על תנאי, ולדעת רבי יוסי, וכן ההלכה, אין מביאים דבר.
בחלק הבא נמשיך במשניות הבנויות באותה מתכונת, ונראה כיצד משתנה הדין כאשר משתנה מעמדן ההלכתי של שתי החתיכות.