כריתות פרק ב' משנה ד': (משנה ד' שתיים ארבע): לידות מרובות, קרבנות עולה ויורד, ושפחה חרופה

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

לפנינו משנה ד' בפרק ב' של מסכת כריתות. משנה זו מורכבת מכמה חלקים ומכמה נושאים שונים, ובתלמוד הבבלי היא מחולקת לכמה משניות. חלקה הראשון בא להשלים את מה שהתחלנו במשנה הקודמת, שאמרה: "חמישה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה" - חמישה מצבים שבהם אדם שעשה כמה פעמים מעשה המחייב קרבן, כל הפעמים מצטרפות זו לזו והוא מביא קרבן אחד על כולן. המשנה הקודמת כינתה מצבים אלו "עבירות", ואילו כאן נעסוק במקרה החמישי שבהם, שאינו עבירה כלל: "אשה שילדה ולדות הרבה" - אישה שילדה או הפילה כמה פעמים, כאשר כל האירועים מתרחשים בתוך חלון הזמן של שמונים יום.

דין ימי המלאת:

כאשר אישה יולדת, לאחר ימי המלאת שלה - ארבעים יום ללידת זכר ושמונים יום ללידת נקבה - היא מביאה ביום הארבעים ואחד או השמונים ואחד מערכת קרבנות. חידושה של המשנה הוא, שאם בתוך שמונים ימי המלאת שלאחר לידת נקבה או הפלתה נולד לה ולד נוסף, אף שוולד זה כשלעצמו היה מחייב קרבן, מאחר שהוא בא בתוך ימי המלאת אין היא מביאה עליו קרבן בפני עצמו. היא ממתינה עד תום התהליך כולו - שמונים יום מן ההפלה השנייה - ואז מביאה מערכת קרבנות אחת על שני האירועים כאחד.

וכיוון שמדובר באישה היולדת או מפלת נקבות, הרי שבכל פעם שהיא נעשית יולדת מחדש נפתחים לפניה שמונים יום נוספים, והדבר עשוי להימשך כשרשרת: אירוע אחד נכנס לתוך רעהו. לדוגמה, אם בכל שישים יום היא מפילה - ביום השישים, ביום המאה ועשרים, ביום המאה ושמונים וכן הלאה - כל הפלה מתרחשת בתוך שמונים יום מקודמתה, ולפיכך היא מאריכה והולכת את תקופת המלאת. כאשר תסתיים לבסוף השרשרת, תביא ביום השמונים ואחד מערכת קרבנות אחת על התקופה כולה.

ובלשון המשנה:

"הפילה בתוך שמונים נקבה" - אם בתוך שמונים הימים שמאז ילדה את בתה החיה, או שהפילה נקבה, היא מפילה נקבה נוספת, נפתח עתה חלון חדש של שמונים יום.
"חזרה והפילה בתוך שמונים נקבה" - וכן אם היא מפילה שוב ושוב, כל עוד ההפלות באות בתוך שמונים יום מקודמתן ומדובר בספק נקבות, התקופה מתארכת והולכת, ולבסוף היא מביאה מערכת קרבנות אחת. זו הדוגמה למצב שבו מביאים קרבן אחד על כמה אירועים, שכל אחד מהם כשלעצמו היה מחייב קרבן.

הוא הדין באישה היולדת או מפלת תאומים. המקרה הפשוט ביותר הוא אישה היולדת תאומים ומביאה עליהם מערכת קרבנות אחת, מאותו טעם עצמו: הוולד השני, בין שנולד דקה לאחר מכן ובין שנולד יום לאחר מכן, בא בתוך ארבעים או שמונים ימי הלידה הראשונה. בתרחיש זה יכולה הייתה הלידה הראשונה להיות של זכר, שהרי יש בה ארבעים יום; אך בתרחישים הקודמים, שבהם מדובר בהפלות חוזרות, חייבות היו להיות נקבות, שכן נדרשים ארבעים ימי הריון כדי שההפלה תחייב במערכת קרבנות נוספת, ואילו ללידת זכר אין אלא ארבעים ימי מלאת בלבד - ימי דם טוהר.

שיטת רבי יהודה:

עד כאן שיטת תנא קמא, ורבי יהודה חולק. לדעתו, כאשר אישה יולדת נקבה יש לה חלון זמן של שמונים יום: ארבעה עשר הימים הראשונים הם ימי דם טמא, ומן היום החמישה עשר ועד השמונים אלו ימי טוהר. בתוך חלון זה, אם היא מדממת אין לדימום שום משמעות - אין הוא נחשב נידה ואין לו כל השפעה על מחזורה או על ספירת ימיה. באותו אופן, אומר רבי יהודה, אם היא מפילה בתוך שמונים הימים הללו אין להפלה שום נפקות ואינה נחשבת לידה כלל, אלא היא חלק מימי המלאת בלבד.

המשמעות המעשית: נניח שאישה יולדת, ומדי שישים יום היא מפילה. הלידה הראשונה היא ולד ראשון. ההפלה שלאחר שישים יום היא ולד שני, ואין היא מביאה עליו קרבן. אך ההפלה הבאה, ולד שלישי, מגיעה מאה ועשרים יום לאחר הלידה הראשונה, ושוב אינה בתוך ימי המלאת - שהרי ימי המלאת הסתיימו שמונים יום לאחר הוולד הראשון, והוולד השני לא פתח תקופה חדשה. לפיכך נפתח כאן חלון זמן חדש של שמונים יום. נמצא שעל הראשון והשני היא מביאה מערכת קרבנות אחת, ועל השלישי מערכת חדשה. וכן הלאה: הפלה רביעית הבאה שישים יום לאחר השלישית נחשבת חלק מימי המלאת של השלישי, ואילו הפלה חמישית תחייב מערכת קרבנות נוספת.

זהו שאמר רבי יהודה: "מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני", ומביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי. ההלכה אינה כרבי יהודה אלא כתנא קמא, ולפיכך אישה המפלת מדי שישים יום, כשיסתיים הדבר לבסוף תיטהר ותביא מערכת קרבנות אחת על כל האירוע כולו. בכך נשלם הנושא הראשון שהוצג במשנה ג'.

קרבן עולה ויורד:

הדבר השני שהציגה משנה ג' הוא: "וחמישה מביאין קרבן עולה ויורד" - חמישה מקרים שבהם הקרבנות הנדרשים משתנים. "עולה ויורד" פירושו המילולי הוא עולה ויורד, והכוונה היא שסכום הכסף הנדרש להוצאה על מערכת הקרבנות משתנה בהתאם ליכולתו הכלכלית של המביא. בחמישה מקרים אלו בוחנים אם ידו של האדם משגת את ההוצאה, ואם אין ידו משגת מאפשרים לו אפשרות זולה יותר.

שלושת הראשונים מבין החמישה מקורם בויקרא פרק ה', והם קרבן חטאת עולה ויורד הקלאסי, שבו שלוש רמות:

עשיר: אם ידו משגת, מביא חטאת רגילה - כבשה או שעירה.
דל: אם אין ידו משגת, מביא זוג עופות - שני בני יונה או שני תורים, האחד עולה והאחד חטאת. ואין מערבבים ומביאים אחד מכל מין.
דלי דלות: אם אף את שני העופות אין ידו משגת, מביא מנחת חוטא - עישרון סולת חיטים בלבד, ללא שמן וללא לבונה.

ואלו הם חמשת המקרים שבהם מביאים קרבן עולה ויורד:

"על שמיעת הקול" - זו שבועת העדות. ראובן יש לו דין תורה, והוא מבקש משמעון ולוי להעיד לטובתו. הם נשבעים שאין הם יכולים להעיד ואינם יודעים את העובדות, אף שאין הדבר נכון, ולאחר מכן הם מודים באמת ומבקשים לשוב בתשובה. כיוון שיכלו לסייע לראובן ולא סייעו, חייבים הם בקרבן עולה ויורד זה. הביטוי "שמיעת הקול" מתייחס ללשון הכתוב: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה" - קול ההשבעה של ראובן שביקש שיעידו לטובתו.
"ועל ביטוי שפתיים" - זו שבועת ביטוי: אדם הנשבע שיעשה דבר או לא יעשהו, או שדבר אירע או לא אירע - ארבע אפשרויות. אם נשבע "לא גנבתי עוגייה" והוא כן גנב, זהו המקרה; וכן אם נשבע "לא אוכל עוגייה היום" ולבסוף שכח ואכל, בשוגג או בכל אופן אחר, הרי שבועתו שבועת שקר. בכל אחד מן התרחישים הללו הוא חייב בקרבן המשתנה. הכינוי "ביטוי שפתיים" נלמד מלשון הכתוב: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב".
"ועל טומאת מקדש וקדשיו" - אדם שגופו טמא ונכנס לשטח המקדש למקום האסור לו, או שאכל קדשים האסורים עליו, בין כהן האוכל מנחה ובין ישראל האוכל קרבן פסח. עשה זאת במזיד - חייב כרת; עשה זאת בשוגג - חייב בחטאת עולה ויורד.

אף שנוהגים לכרוך את טומאת מקדש וקדשיו יחד, לעיתים אין כורכים אותם, שכן במניין התורה שני מקרים נפרדים הם. כפי שראינו במשנה הראשונה של המסכת, במניין שלושים ושש הכריתות הם נמנו כשתי כריתות נפרדות. מטעם זה פוסק הרמב"ם שאין אלו חמישה תרחישים אלא שישה, שכן הוא מונה את טומאת מקדש וקדשיו כמקרה שלישי ורביעי.

היולדת והמצורע:

שני המקרים האחרונים מבין החמישה שונים במקצת. אמנם גם ליולדת וגם למצורע ניתנת האפשרות להמיר כבש אחד או שניים בעופות, אך אין זו חטאת עולה ויורד ממש: בעוד שבחטאת עולה ויורד שלוש רמות - עשיר, דל ודלי דלות - כאן אין אלא שתי רמות בלבד. אין מצב של דלות שבדלות שיאפשר להביא פחות מן העופות.

היולדת: אישה שילדה, וכן אישה שהפילה, מביאה זוג קרבנות. אם ידה משגת - עולה בצורת כבש זכר, וחטאת בצורת עוף, תור או בן יונה. זהו מקרה יוצא דופן שבו באה חטאת העוף ללא עולת עוף. אם אין ידה משגת את הכבש, מביאה זוג עופות כרגיל, האחד עולה והאחד חטאת, שני בני יונה או שני תורים. שלב של סולת אין כאן.
המצורע: בסוף תהליך טהרתו מביא המצורע שלושה קרבנות. אם ידו משגת: אשם - וקרבנות אשם תמיד זכרים, ולפיכך כבש זכר; עולה - אף היא תמיד זכר, כבש זכר נוסף; וחטאת - שהיא תמיד נקבה ביחיד, ולפיכך כבשה. אם אין ידו משגת, מביא את האשם בלבד ככבש זכר, שכן אשם מצורע הוא הקרבן העיקרי, ובמקום שני הכבשים של העולה והחטאת מביא זוג עופות, שני בני יונה או שני תורים.

שפחה חרופה:

בכך הגענו לסופו של החלק השני, ומכאן פותחת המשנה בנושא חדש (בתלמוד הבבלי מתחילה כאן משנה חדשה): דין שפחה חרופה, שאת גדרה נבאר בדיוק במשנה הבאה. בקצרה, מדובר באישה שחציה בת חורין וחציה שפחה, כלומר הייתה שפחה כנענית ושוחררה לחצאין, והיא מאורסת לעבד עברי - ונמצא שרק חציה נשוי, כביכול, והרי היא כאישה חצי נשואה. משום כך, ההלכות החלות על ביאה עליה שונות משאר העריות שאסרה התורה.

"מה בין השפחה לבין כל העריות?" נציין כאן כמה מן ההבדלים, ונוספים עליהם נראה במשנה הבאה:

"שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן" - בשאר עריות, האיש והאישה שווים: עשו שניהם בשוגג, כל אחד מביא חטאת; עשו במזיד, כל אחד חייב בכרת או בעונש הקבוע. בשפחה חרופה הדין שונה: העונש היחיד לאישה הוא מלקות, וכאשר היא חייבת מלקות הוא חייב להביא את קרבן האשם. הוא מביא אשם והיא לוקה - דבר יוצא דופן.
"כל העריות בחטאת ושפחה באשם" - בעריות בכלל, העושה בשוגג מביא חטאת; בשפחה חרופה אין חטאת כלל, אלא אשם שפחה חרופה.
"כל העריות בנקבה ושפחה בזכר" - בשאר עריות הקרבן הוא חטאת נקבה, ואילו אשם שפחה חרופה בא מבהמת זכר. ראוי לציין שאין זו חריגה גמורה, שהרי החטאת ביחיד לעולם נקבה והאשם לעולם זכר, וממילא זו עסקת חבילה.
"כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוין במכות ובקרבן" - ואילו כאן היא חייבת במלקות בלבד והוא בקרבן אשם בלבד. ויש להדגיש: הוא חייב להביא את הקרבן בין בשוגג ובין במזיד. חיובה במלקות מלמד שעשתה במזיד; פעלה בשוגג - אין היא לוקה ואף הוא אינו חייב באשם.
תחילת ביאה וגמר ביאה: בשאר העריות - קרובות משפחה, אשת איש וכיוצא בהן - כבר תחילת המעשה חוצה את הגבול ומחייבת בעונש. בשפחה חרופה נדרש גמר ביאה, ופחות מכך אינו מחייב.
ריבוי מעשים: בקשר מתמשך עם אשת איש, בכל פעם ופעם שנעשה הדבר בשוגג עם העלם בינתיים הוא מתחייב חטאת נוספת. בשפחה חרופה, בין בשוגג בין במזיד, ואף אם היו כמה אירועים עם העלם ביניהם, מביא אשם שפחה חרופה אחד על כל המעשים.

ההבדל האחרון, שאותו מתארת המשנה כחומרא שנתחדשה בשפחה חרופה, הוא שהבא עליה חייב להביא קרבן אפילו עשה זאת במזיד. בכל שאר העריות אין חיוב קרבן במזיד, ואילו כאן יש חיוב אף במזיד.

לכאורה יש מקום לתמוה: וכי חומרא היא זו? נשמע הדבר כקולא, שהרי הקרבן נותן לאדם דרך לכפר על עצמו, ובדרך כלל אין מעניקים למזיד את הפריבילגיה של הבאת קרבן דווקא משום שמצבו חמור יותר. אלא שבאמת חומרא היא: מי שעבר על שאר איסורי עריות ומבקש לשוב בתשובה - התשובה מועילה לו, וזה שעליו לעשות. ואילו בשפחה חרופה, אף אם ישוב בכל התשובה שבעולם, אין הוא מגיע לכפרה שלמה עד שיביא את קרבנו. זו יכולה להיות בעיה של ממש, שהרי אם אין ידו משגת להביא קרבן, לא יוכל להשיג כפרה שלמה - ובמובן זה החמירה בו התורה יותר.

לסיכום: במשנה זו השלמנו את דין "אשה שילדה ולדות הרבה" - שרשרת לידות והפלות הבאות זו בתוך ימי המלאת של זו, ומביאים עליהן מערכת קרבנות אחת, ואת מחלוקת רבי יהודה שלדעתו לידה בתוך ימי המלאת אינה נחשבת ופותחת מניין חדש. לאחר מכן עמדנו על חמשת המקרים של קרבן עולה ויורד: שמיעת הקול, ביטוי שפתיים וטומאת מקדש וקדשיו - שלושתם בחטאת עולה ויורד בעלת שלוש רמות, ולעומתם היולדת והמצורע שבהם שתי רמות בלבד. לבסוף מנינו את ההבדלים שבין שפחה חרופה לשאר העריות: בעונש ובקרבן, בחטאת מול אשם, בנקבה מול זכר, בגמר ביאה, בקרבן אחד על מעשים רבים, ובחיוב הקרבן אף במזיד.

המאמר המקורי

אות כריתות ב:ד

הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה, הִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה בְתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה, וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הַשֵּׁנִי. מְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי. אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְהַיֹּלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע. וּמַה בֵּין הַשִּׁפְחָה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת. שֶׁלֹּא שָׁוְתָה לָהֶן לֹא בָעֹנֶשׁ וְלֹא בַקָּרְבָּן, שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בְּחַטָּאת וְהַשִּׁפְחָה בְּאָשָׁם. כָּל הָעֲרָיוֹת בִּנְקֵבָה, וְשִׁפְחָה בְּזָכָר. כָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בַּמַּכּוֹת וּבַקָּרְבָּן, וּבַשִּׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בַּמַּכּוֹת וְלֹא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ בַּקָּרְבָּן. כָּל הָעֲרָיוֹת, עָשָׂה בָהֶן אֶת הַמְעָרֶה כַגּוֹמֵר, וְחַיָּב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה. זֶה חֹמֶר הֶחְמִיר בַּשִּׁפְחָה, שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג: The mishna continues with the last of the five situations in which one offering is brought to atone for several transgressions: A woman who gave birth to several offspring. This is a case where a woman gave birth to a daughter, after which she is ritually impure for fourteen days and then enters a period of sixty-six days of ritual purity, even if she experiences uterine bleeding. Nevertheless, during this interim period, she is still somewhat impure, and it is therefore prohibited for her to enter the Temple or to partake of consecrated food, and at the end of the period she must bring an offering. And during those days of ritual purity, she became pregnant again and then miscarried a female fetus within the eighty days, and then became pregnant again and miscarried another female fetus within eighty days of the first miscarriage. In this situation, when she ultimately completes her process of purification, she brings one single offering for all the births and miscarriages. And a similar halakha applies to a woman who miscarries multiple fetuses from a single pregnancy at different points in time, miscarrying each fetus before completing the purification period of forty days for a male or eighty days for a female for the previous fetus. When she finally completes her process of purification, she brings one single offering for all of the miscarriages. Rabbi Yehuda says: In these cases, a single offering does not suffice for all the births or miscarriages. Rather, she brings an offering for the first birth or miscarriage and does not bring an offering for the second miscarriage, as it took place before the completion of the purification period for the first. She then brings an offering for the third miscarriage and does not bring an offering for the fourth fetus, as it was miscarried before the completion of the purification period for the third fetus.These are the five situations mentioned in the mishna (9a) in which one brings a sliding-scale offering: For hearing the voice of an oath, i.e., where one took a false oath that he does not have any testimony to provide on a given issue; and for the utterance of the lips, which is a case where one took a false oath about a different matter; and for the defiling of the Temple, by entering it while ritually impure, or defiling its sacrificial foods, by partaking of them while ritually impure; and a woman after childbirth; and a leper at the end of his purification process.What are the differences between an espoused maidservant and all those others with whom relations are forbidden? The difference is that the status of the maidservant is not equal to their status, neither with regard to punishment nor with regard to an offering, as one who unwittingly engages in intercourse with any of those with whom relations are forbidden is liable to bring a sin offering, and by contrast, one who unwittingly engages in intercourse with an espoused maidservant is liable to bring a guilt offering. One who unwittingly engages in intercourse with any of those with whom relations are forbidden brings a female animal, and one who unwittingly engages in intercourse with an espoused maidservant brings a male animal, as a sin offering is a female and a guilt offering is a male. Furthermore, with regard to engaging in intercourse with any of those with whom relations are forbidden, both the man and the woman are equal with regard to liability to receive lashes if they were forewarned, and with regard to liability to bring an offering if they did so unwittingly. And in the case of one who engages in intercourse with a maidservant, the Torah did not equate the man with the woman with regard to lashes, as she alone is flogged, as will be explained, and the Torah did not equate the woman with the man with regard to bringing an offering, as she does not bring an offering. With regard to intercourse with any of those with whom relations are forbidden, the Torah rendered the halakhic status of one who engages in the initial stage of intercourse [hame’areh] to be like that of one who completes the act, and one is liable to bring a sin offering for each and every act of intercourse that he performs unwittingly. By contrast, in the case of relations with an espoused maidservant, one is liable only for completing the act of intercourse, and the man brings a single offering for several transgressions. This is a stringency that the Torah imposed with regard to the maidservant relative to other individuals with whom relations are forbidden: That the Torah established her status so that the one who engages in intercourse with her intentionally is like the one who does so unwittingly, as both are liable to bring a guilt offering, whereas one who engages in intercourse with those with whom relations are forbidden is liable to bring a sin offering only when he does so unwittingly.