אנו ממשיכים בפרק ג' של מסכת כריתות, העוסק באפשרות שאדם יתחייב בכמה קרבנות - ובעיקר בכמה חטאות - על מעשה אחד. במשנה הקודמת עמדנו על מקרה של תערובת שהיו בה ארבעה איסורים שונים - נותר, דם, חלב וכיוצא בהם - ולמדנו שאף שהאדם אכל את הכול בהעלם אחד, מאחר שעבר על מצוות שונות, חייב הוא חטאת נפרדת על כל אחת ואחת מהן שיש בה חיוב כרת.
משנתנו מחדשת יותר מכך: ייתכן מצב שבו כזית אחד בלבד של בשר אסור בכמה אופנים, והאוכלו עובר על כל האיסורים בבת אחת ומתחייב להביא קרבן על כל אחד ואחד מהם.
הכלל: אין איסור חל על איסור:
לפני שניגש למשנה עצמה יש להקדים כלל חשוב: 'אין איסור חל על איסור' - איסור חדש אינו חל על דבר שכבר נאסר. לדוגמה, בשר סוס אסור באכילה משום שאין הסוס ממין טהור. משמת הסוס נעשה נבלה, וחלים עליו דיני טומאת נבלה, ואף יש איסור תורה נפרד על אכילת בשר נבלה. ואף על פי כן, האוכל כזית מבשר סוס שלא נשחט אינו מתחייב אלא בעונש אחד בלבד ולא בשניים, שכן כבר בחיי הסוס היה בשרו אסור, ואין האיסור החדש חל על האיסור הקיים.
שלושת היוצאים מן הכלל:
איסור מוסיף: כאשר המצב החדש מוסיף על האיסור הקיים ומרחיבו. הדבר יכול להתרחש בשתי דרכים: האחת - שהאיסור עצמו נעשה חמור יותר, כגון שעד עתה היה החפץ אסור באכילה בלבד ומעתה נאסר אף בהנאה; והשנייה - שהחפץ נאסר על אנשים נוספים. כך למשל, המקדיש את הסוס: מעתה בשרו אינו אסור באכילה מצד היותו בשר סוס בלבד, אלא נאסר גם משום הקדש, והאוכלו מתחייב בשני דברים נפרדים.
איסור כולל: איסור מקיף יותר. אם היקף האיסור מתרחב וכולל בתוכו איסור כללי יותר ואנשים נוספים - מעגל האיסור גדל. בעוד שאיסור מוסיף מוסיף עוצמה וחומרה לחפץ האסור עצמו, עניינו של איסור כולל הוא שאנשים נוספים נמנעים מאותו איסור. אף הוא חל, ורובד שני של איסור מתווסף, עד שהאדם מתחייב על שני דברים.
איסור בבת אחת: כאשר שני האיסורים חלים בדיוק באותה שעה. כגון שבת שחל בה יום הכיפורים - מלאכה אסורה בשבת ואסורה ביום הכיפורים, ושני האיסורים באו כאחד; או אישה שהיא גם בתו וגם אחותו של אדם משעת לידתה, שהיא אסורה עליו משני הצדדים והוא חייב עליה משום בת ומשום אחות.
נמצא שהכלל 'אין איסור חל על איסור' עומד בעינו, אלא שיש לו שלושה חריגים - איסור מוסיף, איסור כולל ואיסור בבת אחת - וכולם יבואו לידי ביטוי במשנתנו.
המקרה שבמשנה: חמישה איסורים על כזית אחד:
המשנה מציגה אפשרות שכזית אחד של בשר ייאסר בכמה אופנים זה אחר זה, עד שהאוכלו יתחייב בארבע חטאות ואשם. וכך משתלשלים הדברים:
חלב: פרה שיש בה חלב - השומנים האסורים - משעה שנולדה. אכילת החלב אסורה בעונש כרת, והאוכלו בשוגג מביא חטאת. הרי חטאת ראשונה.
הקדש (איסור מוסיף): הקדיש אדם את הפרה לעולה. מעתה החלב שבה אינו אסור באכילה בלבד, אלא אף אסור בהנאה - אין להשתמש בו להדלקת נר או לצרכים אחרים. הרי כאן הוספת הגבלות על החלב, ולפיכך חל עליו האיסור החדש. האוכלו מתחייב אפוא בשני דברים: על החלב כשלעצמו, ועל ההנאה מן ההקדש, שהיא מעילה. על הראשון - חטאת, ועל השני - אשם מעילות, ואף להשיב את הקרן ולהוסיף חומש.
טומאה (איסור כולל): נטמא האדם, ומעתה נכנס לתוקפו עולם חדש של הגבלות. בעודו טהור לא היה יכול לאכול חלב, אך יכול היה לאכול בשר קודשים כשר של אותה בהמה עצמה (אם היו שלמים). משנטמא - נאסרו עליו כל הקודשים, ובכללם החלב של אותו קרבן. מעגל האיסור סביבו התרחב, וזהו איסור כולל. הרי חטאת שנייה.
נותר (איסור מוסיף): לא הוקרב אותו חלב אלא נשאר מעבר לזמנו, ונעשה נותר, ואיסורו בכרת. זהו איסור מוסיף, שכן מעתה נאסר החלב לא רק על כל בני האדם אלא אף על המזבח, שהרי אין מקריבין נותר. לא זו בלבד שאין אוכלים ממנו, כפי שהיה גם קודם לכן, אלא שאף אין מקריבים אותו עוד. הרי חטאת שלישית.
יום הכיפורים (איסור כולל): הגיע יום הכיפורים, שבו נאסרים כל המאכלים שבעולם, ובכללם חתיכת החלב המוקדש והנותר. זהו איסור כולל, שהרי יום הכיפורים אוסר את כל המאכלים כולם. הרי חטאת רביעית.
נמצא שחמישה איסורים חלו זה על גבי זה, על אף הכלל ש'אין איסור חל על איסור', משום שכל אחד מן השלבים הללו הוא מוסיף או כולל. האוכל כזית זה ביום הכיפורים כשהוא טמא, מבהמה שהוקדשה ולאחר שנעשה הבשר נותר - חייב בארבע חטאות ובאשם אחד.
לשון המשנה:
"יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד" - אפשר שאדם יאכל כזית יחיד ויתחייב עליו בארבע חטאות ובאשם אחד. ובאיזה מקרה מדובר? "טמא שאכל חלב, והוא נותר, מן המוקדשין, וביום הכיפורים" - הרי לפנינו כל חמשת הרבדים שנתבארו.
רבי מאיר מוסיף: "אם היתה שבת והוציאו בפיו - חייב". כלומר, אילו אירע הדבר בשבת, והאדם אכל את החתיכה תוך כדי יציאה מרשות היחיד לרשות הרבים, היה מתחייב אף על חילול שבת - ואם עשה כן בשוגג, חטאת נוספת על איסור כרת. "אמרו לו: אינו מן השם" - השיבו לו חכמים שאין זה מעניינה של המשנה: אנו עוסקים באיסורי האכילה של אותה חתיכה, וההוצאה עניין אחר הוא ואינו נוגע לכאן.
מדוע נקט רבי מאיר דווקא בשבת?
לכאורה יש לתמוה, שהרי אף ביום הכיפורים ההוצאה אסורה: אף הוא 'שבת שבתון', ומלאכה בו אסורה בעונש כרת. מבארת הגמרא שכוונת רבי מאיר לומר שאם אירע הדבר בשבת, יתחייב לא בקרבן נוסף אחד אלא בשני קרבנות נוספים, ונמצא חייב בשש חטאות ואשם. זוהי נקודה צדדית.
ביאור רבנו תם:
עיקר העניין עמוק יותר. אין כאן משחק שבו מבקשים לצרף את התרחיש המופלג ביותר של עבירות הנעשות בבת אחת - שהרי אפשר היה להוסיף ולומר שבאותה שעה בא על אחותו וכיוצא בזה - ואף רבי מאיר יודע שאין זה העניין.
מבאר רבנו תם: אמנם ההוצאה בשבת אסורה בכרת, והעושה כן בשוגג חייב חטאת, אך הלכות שבת מותנות ב'מלאכת מחשבת' - שתיעשה המלאכה בדרכה הרגילה, המחושבת והיעילה. הנוטל עט ונושאו בפיו בשבת אינו חייב מן התורה, ואין בכך אלא איסור דרבנן, משום שיש כאן שינוי מדרך ההוצאה הרגילה, שהרי אין דרכם של בני אדם לשאת עטים בפיהם. ואילו במאכל, הדרך הרגילה לשאת אוכל בעת שאדם מהלך ואוכלו היא בפיו, תוך כדי לעיסה.
לפיכך, המוציא בשבת מאכל בפיו בשעה שהוא אוכלו - זו דרך הוצאתו הרגילה, ולכן מתחייב בחטאת נוספת. ועיקר דבריו: חיוב זה בא לו רק מחמת האכילה. אכן, משנתנו עוסקת בחיובים המצטרפים במעשה אכילה אחד, ואילו לא היה אוכל, לא היה מתחייב על הוצאת חתיכת המאכל בפיו. זוהי שיטתו.
ואילו רבנן אינם חולקים על כך מבחינה עקרונית, ומודים הם שהאוכל את חתיכת החלב הזו בשבת או ביום הכיפורים באופן זה מתחייב בשש חטאות ואשם. אלא שלדעתם אין זה עניינה של המשנה: המשנה עוסקת בחתיכת המאכל ובאיסורים שחלו עליה, ולא במעשה האכילה כשלעצמו. ואילו רבנו תם סובר שאנו עוסקים באכילה, ולפיכך אף חיוב זה מצטרף לרשימה.
לסיכום: בשיעור זה למדנו את הכלל 'אין איסור חל על איסור' ואת שלושת היוצאים מן הכלל - איסור מוסיף, איסור כולל ואיסור בבת אחת. ראינו כיצד מצטרפים חמישה איסורים על כזית אחד של חלב - חלב, הקדש, טומאה, נותר ויום הכיפורים - עד שהאוכלו חייב בארבע חטאות ובאשם אחד. כמו כן עמדנו על דברי רבי מאיר בדבר צירוף חיוב ההוצאה בשבת ועל תשובת חכמים "אינו מן השם", ועל ביאורו של רבנו תם, שהוצאת מאכל בפה בשעת אכילתו היא דרך הוצאה רגילה, וחיובה בא מחמת האכילה עצמה.