זבחים פרק א', משנה ג'. עד כה עסקנו במקרים שבהם אדם מביא חטאת קבועה על חטאים שונים. כעת נעסוק במקרים שבהם חלה חובה להביא חטאת אף שהאדם לא עבר עבירה כלל. הדוגמה הראשונה היא היולדת: אישה שילדה נקראת 'מחוסרת כיפורים' - חסרה לה שלמות מסוימת בטהרתה עד שתביא את קרבנותיה, עולה וחטאת.
קרבנות היולדת:
העולה: אם ידה משגת - כבש זכר; ואם אין ידה משגת - עולת העוף.
החטאת: לעולם עוף - חטאת העוף.
נמצא שאם אין ידה משגת, מביאה היא את זוג העופות הרגיל: עולה אחת וחטאת אחת. ואם ידה משגת, נוצר מצב יוצא דופן שבו היא מביאה חטאת העוף ללא עולת העוף, שכן את העולה היא מביאה ככבש זכר.
שלושה מצבים בחטאת היולדת:
לעיתים החטאת מובאת מתוך חיוב ודאי, ואז היא נאכלת.
לעיתים היא מובאת מחמת ספק, ואז אינה נאכלת.
ולעיתים ברור שאינה חייבת כלל, ואז אינה מביאה חטאת כלל.
כנגד שלושת המצבים הללו נחלקת המשנה לשלוש: משנתנו (משנה ג') דנה בחיוב הוודאי; המשנה הבאה (משנה ד') דנה בספק, שבו היא מביאה חטאת אך אין הכהן אוכלה; ומשנה ה' דנה במקרים שאין בהם חיוב קרבן כלל.
ואם תשאל: והרי אין מביאים חטאת מספק! אכן, כך הוא הכלל, ובו נדון במשנה הבאה. משנתנו מתמקדת במקרים שבהם האישה חייבת בוודאי להביא חטאת לאחר הפלה, מפני שהוציאה ולד ודאי - ולד גמור - ולידה כזו מחייבת קרבן.
ראוי לציין כי הלומדים את המשניות כסדרן ימצאו כאן הלכות המוכרות ממסכת בכורות שנלמדה לא מכבר. אישה שהפילה נפל שיש לו דין ולד לא זו בלבד שחייבת בקרבנות ובכללם החטאת, אלא שאף הילד שייוולד לה אחריו אינו נחשב בכור, שכן הנפל הוא שהיה פטר רחם ופתח את רחמה. ההגדרות מתי נחשב הדבר פטר רחם זהות להגדרות שלפנינו, ולפיכך משניות אלו דומות מאוד לנלמד במסכת בכורות.
לשון המשנה הפותחת: "יש מביאות קרבן ונאכל, ויש מביאות שאינו נאכל, ויש שאינן מביאות" - יש נשים שהפילו והן חייבות בחטאת והיא נאכלת; יש שהן בספק אם התחייבו בחטאת על הפלתן, ולכן מביאות אך אין הקרבן נאכל; ויש מצבים שאף שהפילה, אין חיוב קרבנות כלל.
"אלו מביאות קרבן ונאכל":
"המפלת כמין בהמה חיה ועוף, דברי רבי מאיר" - לדעת רבי מאיר, אף אם הנפל אינו דומה כלל לצורת אדם אלא לבהמה, לחיה או לעוף, נחשב הוא ולד והאישה מתחייבת בחטאת.
רבי מאיר מבסס זאת על הפסוקים שבתחילת ספר בראשית. בבריאת החיות והעופות נאמר: "ויצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים" - לשון יצירה. ובאדם נאמר: "וייצר ה' אלוקים את האדם". מהשוואת לשון היצירה למד רבי מאיר שאף נפל הדומה לחיה או לעוף - ולד הוא.
"וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם" - חכמים חולקים וסוברים שעליו להיראות כאדם, ולכל הפחות שיהיו פניו דומות לפני אדם ולא לפני חיה בלבד. הלשון "מצורת אדם", במ"ם היתרה, מלמדת שדי במקצת - שלפחות מחצית הפנים תהיה דומה לאדם. והלכה כחכמים: נפל שאין בו דמיון כלשהו לאדם אינו נחשב ולד ואינו פטר רחם, ואין מביאים עליו קרבנות כלל.
"סנדל" - חתיכת בשר שטוחה שאין בה איברים בולטים. בפשט אחד, 'סנדל' הוא כמשמעו: כרצועת העור שבתחתית הנעל, חתיכה שטוחה. ובפשט נוסף, 'סנדל' הוא הלחם של שתי מילים - 'שנוי ודל', שכן הדבר מאוס ודוחה. הסנדל נוצר כאשר שני עוברים ברחם ואחד מהם מועך את חברו.
אף שהסנדל אינו אלא חתיכת בשר שטוחה וחסרת צורה, יש לו דין ולד, שהרי היה יכול להיות בר קיימא אלמלא מעכו התאום שברחם. לפיכך יציאתו מחייבת בקרבנות.
ואם תשאל: הרי הסנדל בא תמיד יחד עם תאום נוסף, ואותו תאום הוא המחייב בקרבנות, ומה נפקא מינה בסנדל עצמו? אכן כן, אלא שיש לצייר מקרים שבהם אין התאום מחייב. תוספות מביאים דוגמה רחוקה: אם התגיירה האישה בין לידת התינוק הרגיל ללידת הסנדל. וניתן להוסיף דוגמה נוספת: אם התינוק החי הוצא בניתוח קיסרי ואילו הסנדל יצא כנפל. הנקודה היא שהסנדל עצמו מחייב בקרבנות בוודאי, מפני שנחשב ולד.
"שליא" - שק השפיר שבתוכו גדל הוולד בחלל בטן אמו. הגוף אינו מפתח שליא אלא אם כן היה בתוכה ולד. לפיכך, גם אם לאחר ההפלה לא נמצא העובר עצמו - שמא נימוק בגוף או נאבד בין השאר - עצם קיומה של השליא מעיד בוודאות שהיה כאן ולד. מכאן שראיית השליא מחייבת בקרבנות בוודאי, והחטאת נאכלת.
"שפיר מרוקם" - 'שפיר' עניינו כלי המחזיק דבר בתוכו, כשם ש'שופר' הוא קרן חלולה, וכ'שופר של ביצה' המוזכר במסכת שבת - קליפת הביצה, שיש בה חיצון ופנימי. אף כאן 'שפיר' הוא העור המחזיק בתוכו את העובר. ו'מרוקם' כפשוטו - שנרקם יחדיו: שיש בתוך העור בשר ממש שנרקם, להבדיל מנוזל בלבד, שבו נעסוק בעוד כמה משניות.
שפיר מרוקם, שיש בו עובר קטן המתפתח, נחשב ולד, והאישה מביאה עליו קרבנות בוודאי. ועוד נראה להלן שצריך שתהיה מעוברת ארבעים יום לפחות מן ההתעברות.
"והיוצא מחותך" - ולד שיצא לחתיכות. מדובר במקרה שבו לא היה הוולד יכול לצאת, כגון תינוק במצג עכוז, והוצרכו לחתכו מבפנים כדי להוציאו. אף שיצא לחתיכות, כיוון שיצא כולו והיה עובר גמור בפנים, דינו כוולד, והאישה מביאה קרבנות בוודאי.
"וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל" - אף אם המפלת היא שפחה כנענית, שאינה יהודייה, מביאה היא קרבנות והחטאת נאכלת. הכלל הוא שעבד כנעני ושפחה כנענית הם כמעין יהודים: אינם יהודים גמורים, אך חייבים במצוות כאישה יהודייה. עבד כנעני שומר שבת ושומר כשרות. יתרה מזו, משעה שמשחררים אותם והם יוצאים לחירות, נעשים הם יהודים מאליהם.
מאחר שהשפחה הכנענית חייבת במצוות ככל אישה יהודייה, אף היא חייבת בקרבנות. לפיכך, אם הפילה - או ילדה ולד רגיל ובריא - מביאה היא את קרבנות החטאת והעולה.
ואם תשאל: מה החידוש בדבר, והרי זהו כלל גורף, שבכל דבר חיוביה של השפחה כחיובי אישה יהודייה? אלא שהיה מקום לחשוב כי החיוב חל רק במצוות המשותפות, אלו ה'שוות לכל נפש' לגברים ולנשים יהודים כאחד, כשבת וככשרות. ואילו קרבנות יולדת לעולם אינם מוטלים על גבר, שהרי אין הוא יולד ואינו מביא לעולם חטאת ועולה אלו; ומכאן היה מקום לחשוב שאף השפחה הכנענית פטורה. משנתנו מלמדת שאין הדבר כן: דינה של שפחה כנענית כדין אישה יהודייה לכל דבר ועניין, ובכלל זה החיוב בחטאת ובעולה. וכשהיא מביאה את חטאתה, הכהנים אוכלים אותה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי היולדת היא מחוסרת כיפורים ומביאה עולה וחטאת, ושחטאתה לעולם חטאת העוף. מנינו שלושה מצבים: חיוב ודאי שהחטאת בו נאכלת, חיוב מספק שאין הקרבן בו נאכל, ומצב שאין בו חיוב כלל. ופירטנו את המקרים שבהם ההפלה מחייבת בוודאי: המפלת כמין בהמה חיה ועוף לדעת רבי מאיר (ולדעת חכמים, שהלכה כמותם, עד שיהא בו מצורת אדם), סנדל, שליא, שפיר מרוקם והיוצא מחותך, וכן שפחה שהפילה.
במשנה הבאה נעסוק במקרים שבהם חיוב החטאת בא מחמת ספק, ולפיכך הקרבן קרב אך אינו נאכל.