פסחים, פרק ו', משנה ג'. את הקורבנות ניתן לחלק לשתי קטגוריות: קורבן חובה וקורבן נדבה.
קורבן חובה - קורבן שחובה להביאו משעה שהתעוררה העילה לכך: חטאת ואשם כמתואר, וכן קורבן פסח וכיוצא בו.
קורבן נדבה - קורבן רשות, הבא בשני סוגים: עולה ושלמים. אדם רשאי להביא עולה או שלמים עשר פעמים ביום, כמה פעמים שירצה. זוהי רשות גמורה.
במשנה הראשונה של הפרק עמדנו על השאלה: מה דינו של אשם תלוי שהוקדש, ולאחר ההקדשה נתברר לאדם שאין הוא צריך להביאו, לפי שנודע לו בוודאות אם עבר את העבירה או לא? שיטת רבי אליעזר שם הייתה "יקרב" - יביאנו בכל מקרה, "שאם אינו בא על חטא זה, הרי הוא בא על חטא אחר": אף שאין הוא נחוץ עוד לאותו חטא מסוים שהתבררו עובדותיו, הרי הוא בא על חטא אחר.
שלוש שיטות בגדרו של האשם התלוי:
שיטת רבי אליעזר: האשם התלוי הוא קורבן נדבה גמור. לפיכך רשאי אדם להביאו כמה שירצה ובאיזו תדירות שירצה, כדי לכפר על כל חטא שמא עבר.
שיטת חכמים, וכן ההלכה: האשם התלוי הוא קורבן חובה ככל קורבנות החובה, כאשם רגיל וכחטאת. אין אדם מביאו מפני שרצונו בכך, אלא רק כשמוטלת עליו חובה הלכתית להביאו, ואם לאו - אינו מביא.
שיטת אמצע: הקורבן בא בנדבה, אך בתנאי שקיים חשש סביר שמא הוא נדרש להביאו לכפרה על חטא הרשום לחובתו. אם כמעט ודאי שאין בידו חטא - אין הוא יכול להביאו. נמצא שהוא בא בנדבה, אך בגבולות מסוימים: למחרת יום הכיפורים לא יביאנו, שהרי זה עתה נתכפר לו; וכן לא יביא יותר מקורבן אחד ביום, שכן אין זה סביר שעבר חטא חדש חמש דקות לאחר שהביא את האשם התלוי הקודם.
לשון המשנה:
"רבי אליעזר אומר, מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה" - אדם מתנדב ומביא אשם תלוי בכל יום ויום, כלומר בכל יום שניתן להקריב בו קורבנות יחיד, ולא בשבתות ובימים טובים. "ובכל שעה שירצה" - אף לאורך היום כולו, ואפילו עשר פעמים ביום, שכן לשיטתו זוהי נדבה גמורה, בלא כל הבדל מעולה ומשלמים.
"ונקרא אשם חסידים" - קורבנות אשם תלוי נוספים אלו, הבאים בנדבה, מכונים אשם חסידים. חסיד הוא ההולך לפנים משורת הדין, ואדם זה אינו מחויב משורת הדין להביא אשם, אלא שמחמת חשש חטא כלשהו הוא מביא אשם תלוי נוסף ליתר ביטחון.
"אמרו עליו על בבא בן בוטא" - התנא בבא בן בוטא, "שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום" - היה מביא אשם תלוי בכל יום ויום, "חוץ מאחר יום הכיפורים יום אחד" - למעט היום שמיד לאחר יום הכיפורים, שהרי באותו יום זה עתה נתכפר לו ביום הכיפורים, ולא היה צריך להביאו.
ובבא בן בוטא אמר: "המעון הזה" - שבועה בבית המקדש הזה, "אילו היו מניחים לי, הייתי מביא" - אילו היו החכמים הממונים על הבאת הקורבנות למקדש מניחים לו, היה מביאו אף ביום שלאחר יום הכיפורים, שכן דעתו כרבי אליעזר שנדבה גמורה היא: ניתן להביאה מתי שרוצים וכמה שרוצים, בלא צורך בחשש סביר וספציפי לגבי חטא מסוים, אלא ליתר ביטחון בלבד.
"אלא אומרים לי, המתן עד שתיכנס לספק" - החכמים הממונים אמרו לו שאין הוא רשאי להביאו בכל יום ובכל שעות היום, וכן לא למחרת יום הכיפורים. אלא יביאנו פעם אחת ביום אם ירצה, שמא עבר עבירה - עד כאן מתירים, שנדבה היא בגבולות אלו; ולא למחרת יום הכיפורים, שאין זה סביר שהוא זקוק לכפרה ביום שלאחר יום הכיפורים.
"וחכמים אומרים, אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת" - אין אדם מביא אשם תלוי אלא אם כן עשה מעשה שאילו ודאי עשאו היה חייב להביא עליו קורבן חטאת: דבר שהעושה אותו במזיד מתחייב כרת, ובשוגג מביא חטאת, וכאן אף אין הוא יודע אם עשאו, כמתואר במקום אחר בפרק. וההלכה, כאמור, כדברי חכמים.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בגדרו של האשם התלוי - האם קורבן נדבה הוא או קורבן חובה. לרבי אליעזר נדבה גמורה היא, ואדם מתנדב אותו בכל יום ובכל שעה, והוא נקרא אשם חסידים; בבא בן בוטא נהג כן בכל יום, למעט למחרת יום הכיפורים, ואמר שאילו הניחו לו היה מביא אף אז, אלא שאמרו לו "המתן עד שתיכנס לספק"; ולדעת חכמים, שהיא ההלכה, אין מביאים אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.