אנו ממשיכים מן הנקודה שבה עצרנו במשנה הקודמת. שם למדנו מחלוקת במקרה שאדם עבר עבירה ואינו יודע איזו משתי עבירות עבר, בשעה ששתיהן מחייבות חטאת. מתוך הספק נחלקו התנאים אם עליו להביא חטאת כלל.
הבהרתם של רבי שמעון שזורי ורבי שמעון:
רבי שמעון שזורי ורבי שמעון באים לתחום את גבולות המחלוקת ואומרים: "לא נחלקו על דבר שהוא משום שם אחד". כלומר, יש להבחין בין שני סוגי ספקות:
ספק בשם אחד: ידוע לנו איזו עבירה נעברה, והספק הוא רק בפרטי המעשה - האם אכל מכזית נותר זה או מכזית נותר אחר. במקרה כזה הוא חייב חטאת בוודאות, שהרי אין ספק בעצם החיוב. (אם אף אין ידוע אם אכל כלל, זהו מקרה של אשם תלוי, אך מכל מקום ידוע לו מהו המעשה שנעשה.)
ספק בשני שמות: "על מה נחלקו? על דבר שהוא משום שני שמות" - כאשר עומדות לפנינו שתי קטגוריות נפרדות של איסור: האם באה עליו בנידתה או שמא זו הייתה אחותו, האם חילל שבת או יום הכיפורים, האם אכל נותר או חֵלב.
רבי אליעזר מחייב חטאת: מאחר שברור שנעברה עבירה המחייבת חטאת, אף שאין ידוע מאיזו קטגוריה היא, עליו להביא חטאת.
ורבי יהושע פוטר: על יסוד הדרשה שהובאה לעיל - "אשר חטא בה", שצריך לדעת באיזה חטא חטא. וכל עוד אין ידוע לו מהי קטגוריית האיסור, אין כאן חטאת.
רבי אליעזר, לעומתו, סבר שהמילים "אשר חטא בה" באות למעט מתעסק, ולמעשה שניהם מודים שהמתעסק פטור מחטאת. מכאן ואילך עוברת המשנה לדון בגדרו של דין מתעסק.
גדרו של 'מתעסק':
המקרה הפשוט: אדם המושיט את ידו ליטול ספר, ותוך כדי כך פוגע במרפקו במתג התאורה. אין זה שוגג, שכן כלל לא התכוון להדליק את האור. שוגג הוא מי שהדליק את האור בכוונה ולא ידע שהדבר אסור; אך מי שלא התכוון לעשות את הפעולה כלל, הרי הוא מתעסק.
המקרה החמור יותר: כל המלאכות בשבת נלמדות מגדר 'מלאכת מחשבת' - שתהיה בידו תכנית מחושבת ויוציאנה אל הפועל, בדוגמת מלאכתו של הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כביכול. לפיכך, אדם שתכנן לקטוף תאנה מסוימת וקטף בטעות תאנה אחרת, אין מעשהו תואם את מחשבתו, והרי זה כמושיט ידו לספר ונוגע במתג. אף הוא נחשב מתעסק ופטור מן החטאת.
המחלוקת במשנתנו:
המשנה דנה במקרה ביניים: אדם המתכוון ללקוט גם תאנים וגם ענבים, אלא שביקש ללקוט תחילה תאנים ואחריהן ענבים, ובפועל ליקט את הענבים תחילה. סוף סוף התכוון ללקוט את הענבים, אלא שבאותה פעולה רגעית לא כיוון אליהם. האם אף זה נקרא מתעסק?
"אמר רבי יהודה: אפילו נתכוון ללקוט תאנים ולקט ענבים, ענבים ולקט תאנים, שחורות ולקט לבנות, לבנות ולקט שחורות" - בכל המקרים הללו התכוון ללקוט את שני המינים, אלא שלא עשה זאת בסדר שהתכוון לו, כך שפעולתו באותו רגע ממש לא הייתה מימוש כוונתו שבאותה שעה, אף שכוונתו הכללית הייתה ללקוט את הכול.
רבי אליעזר מחייב חטאת: אין זה מתעסק, שכן בראייה כוללת התכוון ללקוט את שניהם, ולפיכך מביא חטאת על שגגתו.
ורבי יהושע פוטר: הואיל ובאותו רגע עצמו לא כיוון אל הפרי שנקטף, לא יצאה מחשבתו אל הפועל, והרי זה מתעסק הפטור לחלוטין מן החטאת.
תמיהת רבי יהודה:
"אמר רבי יהודה: תמה אני אם יפטור בה רבי יהושע" - תמה אני אם יפטור רבי יהושע אדם שכל חסרונו הוא בסדר הפעולות בלבד, שהרי התכוון לקצור ענבים ותאנים כאחד, ואכן קצר ענבים ותאנים. אף שהסדר לא היה כמחשבתו, אין בכך כדי לפוטרו, והרי הוא חייב חטאת על שגגתו. (הברטנורא מבאר שאין זה רבי יהודה אלא רבי שמעון, ולגירסתו מיושבת הסתירה למשנה הקודמת.)
"אם כן, למה נאמר 'אשר חטא בה'?" - אם לדעתו חייב במקרה זה, מה בא הכתוב למעט? על כך משיבה המשנה: "פרט למתעסק". אלא שכאן הכוונה למתעסק במובנו הפשוט - לא למי שהתכוון לשתי המלאכות ורק שינה את סדרן, אלא למי שהתכוון לפעולה אחת ובטעות עשה מלאכה אסורה אחרת: הושיט ידו לתפוס חפץ ותלש בטעות תאנה מן העץ. זהו המתעסק שעליו פטור, לדעת רבי שמעון.
לסיכום: במשנה זו הובהר תחילה שהמחלוקת בספק העבירות אמורה דווקא בשני שמות, ולא בספק בתוך שם אחד. משם עברנו לדין מתעסק, שהכול מודים בפטורו, ולמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע במי שנתכוון ללקוט תאנים וליקט ענבים: לרבי אליעזר הכוונה הכללית מחייבת חטאת, ולרבי יהושע העדר הכוונה באותה שעה עושהו מתעסק ופוטרו. רבי יהודה תמה על פטור זה, ולשיטתו המיעוט של "אשר חטא בה" מכוון למתעסק הפשוט בלבד.