מסכת כריתות, פרק ב', משנה ג'. אנו ממשיכים במניין רשימות של קרבנות המובאים באופן החורג מן הכללים. הכלל הרגיל הוא שהעובר עבירות אחדות מביא קרבן על כל עבירה ועבירה, ובוודאי כאשר נעשו בהעלמות שונות, בפרקי זמן נפרדים של חוסר ידיעה. משנתנו מלמדת כי ישנם חמישה מקרים שבהם מביא האדם קרבן אחד, או מערכת קרבנות אחת, על אירועים אחדים - אף שלכאורה לכל אחד מהם מעמד עצמאי המחייב קרבן בפני עצמו. זהו החריג לכלל.
כמו כן מונה המשנה חמישה מקרים שבהם הקרבן תלוי במצבו הכלכלי של המביא ומשתנה בהתאם - עולה ויורד. בחמישה אלו נדון במשנה ד', ואילו כאן נעסוק בארבעה מתוך חמשת המקרים שבהם קרבן אחד מכפר על אירועים אחדים, שכל אחד מהם כשלעצמו מחייב קרבן.
המקרה הראשון - הבא על שפחה חרופה פעמים הרבה:
בשפחה חרופה כבר עסקנו כמה פעמים, והגדרתה תתברר במשנה ה': שפחה שהיא כחצי נשואה לעבד עברי. הבא עליה פעמים רבות - אף אם נמשך הדבר שנה שלמה ובא עליה מאה פעמים - מביא אשם שפחה חרופה אחד על כולן.
ראוי להבהיר: אין הדין כן אם בא על מאה שפחות חרופות שונות. אף אם היה זה בהעלם אחד, ואף אם סבר שהדבר מותר משום שאינה אלא חצי נשואה - כיוון שהן 'גופים מחולקים', חייב באשם נפרד על כל אישה ואישה. רק באישה אחת, אף שהיו מקרים אחדים, מביא אשם אחד על כולם.
המקרה השני - נזיר שנטמא פעמים הרבה:
הנזיר נודר שלא להיטמא בטומאת מת, וכבר למדנו שאם נטמא, בין במזיד ובין בשוגג, מביא אשם נזיר כחלק מתהליך התחלת נזירותו מחדש. פשוט וברור שאם באמצע נזירותו נכנס לבית הקברות ועבר על עשרה קברים ונטמא עשר פעמים - אינו מביא אלא מערכת קרבנות אחת בסיום ההתחלה מחדש. חידוש המשנה גדול מזה: אף אם כבר החל למעשה בהתחלה מחדש ונטמא ברגע האחרון, אין הוא מביא אלא מערכת קרבנות אחת.
לשם הבנת הדברים, זהו תהליך היטהרותו של הנזיר שנטמא, ככל אדם שנטמא בטומאת מת:
ביום השלישי וביום השביעי לאחר החשיפה מזים עליו מי חטאת, הם מי הפרה האדומה.
ביום השביעי, לאחר ההזאה השנייה, מגלח את שערו וטובל במקווה.
ביום השמיני הוא טהור, ומביא את קרבנותיו - ובהם קרבן האשם - על שנטמא באמצע נזירותו, ומתחיל את נזירותו מחדש.
מחדשת המשנה: אף שכבר עברו עליו יום שלישי ויום שביעי, הוזה עליו פעמיים, גילח שערו וטבל - אם מאוחר יותר באותו יום שביעי, קודם היום השמיני שבו הוא מביא את קרבנותיו, נחשף שוב לטומאת מת, בין במזיד ובין שלא במזיד, עליו למנות שבעה ימים נוספים וחוזר חלילה. אף שחזר למצב של טמא לאחר שכבר יצא ממנו, אין בכך כלום: כשיגיע לבסוף ליום השמיני השני ויוכל להביא את קרבנותיו, לא יביא אלא מערכת קרבנות אחת, אף שנחשף לטומאת מת פעמיים.
המקרה השלישי - המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה:
עניין זה נלמד במסכת סוטה. בעל החושד כי יש דבר שאינו ראוי ביחסי אשתו עם גבר אחר, רשאי לומר לה: "אל תתייחדי עם ראובן" - וזהו הקינוי, אזהרה שראובן אסור עליה. אם לאחר מכן היא מגיעה לכלל ייחוד עמו, זוהי הסתירה - התייחדות עם אותו אדם שעליו קינא לה והוזהרה שלא להיות עמו. מעתה נאסרת האישה על בעלה עד שיתברר שלא אירע דבר שאינו ראוי, וזאת בכל תהליך הסוטה.
תהליך הסוטה כולו מורכב, ואין כאן מקומו. לענייננו נוגע חלק אחד ממנו: בעלה של החשודה כסוטה מביא מנחת קנאות, מעין קרבן של קנאה, שאינה אלא קמח שעורים. הבעל משלם עליה, והאישה מחזיקה בה במהלך התהליך.
אומרת משנתנו: אם קינא הבעל לאשתו על ידי אנשים אחדים - הזהירה שלא תתייחד עם ראובן, עם שמעון ועם לוי - והיא התייחדה עם שלושתם, אף שיש כאן שלושה קינויים ושלוש סתירות, ואף שייתכן שזינתה עם כל אחד מהם או עם כולם, אין הבעל מביא אלא מנחת קנאות אחת לכל שלושת הדברים.
המקרה הרביעי - מצורע שנתנגע נגעים הרבה:
לשון המשנה בחלק זה קשה לקריאה, ואף הגמרא קובעת כי חסרות בה מילים - 'חסורי מיחסרא'. לשונה שלפנינו: "ומצורע שנתנגע נגעים הרבה, הביא צפוריו ונתנגע, לא עלו לו עד שיביא חטאתו" - ואין המילים מתיישבות זו עם זו. נבאר תחילה את תוכן ההלכה, ולאחר מכן נראה את השלמת הלשון.
מצורע עשוי להישאר במצבו אף כל ימי חייו: משהוחלט בו שהוא מצורע מוחלט, אף שמצב עורו משתנה לטובה ולרעה, הוא נשאר מצורע עד שיירפא לגמרי. משנרפא, הוא עובר תהליך היטהרות מורכב של שבעה ימים, שראשיתו בהבאת הציפורים - שחיטתן והזאה - ומאותה שעה כבר נקבע שנרפא והחל בתהליך טהרתו, וסיים למעשה את צרעתו הראשונה.
מחדשת המשנה: אם לאחר שלב הציפורים פרץ בו נגע חדש, אף שהוא נחשב מצורע בפעם שנייה - שהרי הצרעת הקודמת כבר חלפה - ואף שעובר תהליך חדש לגמרי, ציפורים חדשות והכול מחדש, כשיגיע לסיום הפעם השנייה ויביא את קרבנותיו לא יביא אלא מערכת קרבנות אחת על שתי הפעמים שהיה בהן מצורע. זוהי הנקודה העיקרית של משנתנו.
הערת אגב: קביעת עשירותו או עניותו של המצורע:
המצורע, בקרבנות הסיום שלו, מביא מלבד הקרבן העיקרי - האשם, שממנו ניתן מן הדם על תנוך האוזן ועל האגודלים והבהונות - גם חטאת, והיא תלויה במצבו הכלכלי, שכן זהו קרבן עולה ויורד: אם ידו משגת מביא בהמה, ואם אין ידו משגת מביא עופות.
נשאלת השאלה: מהו הרגע הקובע, שבו בוחנים כביכול את מאזנו הכספי של האדם, לקבוע אם עני הוא ומביא קרבן עני, או שאינו עני ומביא קרבן עשיר? אומרת משנתנו כי תמונת מצב זו נקבעת בשעה שהוא מביא את חטאתו, ולא בשעת הבאת העופות; הציפורים אינן נוגעות לעניין זה כלל. הדגשה זו באה כנגד שיטה שלישית בגמרא שלפיה הציפורים הן הקובעות, ותנא זה - רבי יעקב - חולק עליה.
השלמת לשון המשנה - 'חסורי מיחסרא':
לפי הגמרא, כך יש לקרוא את דברי המשנה:
"המצורע שנתנגע נגעים הרבה" - מצורע שאירעו לו מקרי צרעת אחדים.
"הביא ציפורין ונתנגע" - הביא את ציפוריו וחזר ונתנגע בנגע חדש.
"אינו מביא אלא קרבן אחד" - בסיום האירוע השני מביא מערכת קרבנות אחת בלבד, שכן פריצת צרעת חדשה לאחר תהליך הציפורים אינה מחייבת קרבנות נוספים. זו הנקודה הראשונה והעיקרית.
"ולא על הציפורים להיקבע בעניות ובעשירות עד שיביא חטאת" - הבאת הציפורים אינה קובעת אם נחשב הוא עני או עשיר; הדבר נקבע רק בשעה שהוא מביא את החטאת עצמה, אותו קרבן משתנה. זו הנקודה השנייה.
על נקודה אחרונה זו חולק רבי יהודה ואומר: עד שיביא את אשמו. לדעתו, הרגע המכריע לקביעת עשירותו או עניותו, ולפיכך לקביעת החטאת שיביא, הוא האשם, שהוא הקרבן העיקרי. כך פוסק הרמב"ם על פי הגמרא שם, ולמעשה ההלכה היא שמשעה שהפריש את אשמו וייעד את הבהמה לקרבן אשם - אם עשיר הוא באותה שעה מביא חטאת של עשיר, ואם עני הוא מביא חטאת של עני. כאן מסתיימת המשנה.
לסיכום: המשנה מנתה שתי קבוצות של חמישה - חמישה שהיו להם אירועים אחדים וקרבן אחד עולה לכולם, וחמישה קרבנות עולה ויורד. בחלק זה מנינו ארבעה מתוך החמישה הראשונים: הבא על שפחה חרופה פעמים הרבה, נזיר שנטמא פעמים הרבה, המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה, ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. העניין האחרון, קביעת עשירותו או עניותו של המצורע, אינו חלק מן הרצף אלא הערת אגב.
המקרה החמישי טרם נתפרש, וכן לא עסקנו בחמשת הקרבנות עולה ויורד. בשני עניינים אלו נדון, בעזרת השם, במשנה הבאה.