אנו ממשיכים בכריתות פרק ה', מן המקום שבו הפסקנו. רבי טרפון סבר שאין טעם להביא אשם אחד עתה ואשם נוסף לאחר מכן, אלא יביא איל אחד בלבד ויעשה אותו על תנאי. על כך משיב לו רבי עקיבא: "נראין דבריך במעילה מועטת" - דבריך מובנים והגיוניים כאשר מדובר בסכום פעוט.
כאשר הספק הוא במעילה של ממון מועט - קרן וחומש שאינם אלא סכום זעום - אכן ראוי להביא את הממון מספק ולהסתלק מן העניין, ובכך יבוא הכל על מקומו בשלום.
"הרי שבא לידו ספק מעילה במאה מנה":
מה יהא הדין כאשר הספק שבא לידו הוא ספק מעילה בממון רב? לא סטייק אכל, אלא ספק מעל בחפץ יקר ערך של הקדש, ושמא כלל לא היה זה של הקדש. במקרה כזה, לתכנן להביא מספק את מלוא הממון בתוספת חומש, ובלבד לחסוך מעצמו הבאת איל שני - אין הדבר מתקבל על הדעת. אלא "יפריש ויביא אשם בשתי סלעים" - וכי אין נוח לו, שואל רבי עקיבא, להביא איל אחד עתה בשתי סלעים, ולא יביא ספק מעילה במאה מנה?
"הא מודה רבי עקיבא לרבי טרפון במעילה מועטת" - המשנה מציינת כי רבי עקיבא ורבי טרפון מסכימים זה עם זה, שבמעילה בסכום מועט מסתבר לעשות את התנאי הזה, אשם על תנאי, ולהביא עמו את הממון - הקרן והחומש - ולהופכו לנדבה אם לא היה מחויב בו מלכתחילה. כאן מסתיים קטע זה של המשנה.
הערת התוספות:
התוספות מעירים כי בהכרח קיימת כאן מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי טרפון, שהרי הם דנים בשיקולים ממוניים מעשיים, ומכאן שנחלקו בעצם הנקודה:
לדעת רבי טרפון: בספק שלו הוא מחויב להביא את הממון בכל מקרה, ומשום כך כדאי לו לחסוך לעצמו לפחות את הבהמות.
לדעת רבי עקיבא: אם אינך מביא את אשם המעילות, הבא אשם תלוי בלבד, ואין צורך להביא ממון כלל.
הנידון בתוספות מרתק כשלעצמו, וניתן לעיין בו להרחבה, אך אין הוא להלכה. להלכה, אין מביאים אשם תלוי על אחת מן השגגות המחייבות אשמות, אלא על חטאות בלבד, כפי שנתבאר עד כה.
חטאת העוף הבאה מספק:
למשנה נותרה נקודה אחת להוסיף. במילותיה האחרונות של המשנה הקודמת אמר רבי טרפון: "שכשם שמביא על הודע, מביא על לא הודע" - אותו קרבן ממש מובא בידיעה ובאין ידיעה. כעת מציינת המשנה מקרה נוסף של חטאת הבאה מספק ועל תנאי, וזאת משום שהחטאת הבאה מספק זהה לחטאת הבאה מוודאי. אמנם ככלל אין מביאים חטאת מספק, אך קיים יוצא מן הכלל שכבר נזכר בשלב מוקדם יותר במסכת - חטאת העוף.
המקרה הוא באישה יולדת, שאין אנו יודעים בוודאות אם נתחייבה בקרבנות יולדת אם לאו. למשל, הפילה, ואבד מה שיצא ממנה, ואין בידינו לקבוע אם היה לו דין ולד ודאי. אילו היה ודאי, הייתה מביאה שני קרבנות: עולה (שאינה מענייננו כעת) וכן חטאת - חטאת העוף. ומאחר שאינה יודעת אם נתחייבה, נאמר כאן שביכולתה להביא חטאת העוף מספק.
מדוע אין מניעה להביא חטאת העוף מספק:
שחיטת חולין בעזרה: אחת הבעיות בהבאת חטאת מספק היא, שאם יתברר שלא היה חיוב - נמצא ששחט חולין בעזרה. בעוף אין חשש זה, שכן אין בו שחיטה אלא מליקה בציפורן מן העורף.
אימורים: בבהמה קיים חשש שיעלו על המזבח אימורי חולין, ואילו בחטאת העוף אין אימורים כלל, ואין בה חלקים העולים על המזבח.
הדם: הדם אמנם נמצה ונזרק על המזבח, אך אין כל בעיה בנתינת דם חולין על גבי המזבח.
נמצא שאין כל מניעה להביא חטאת העוף מספק. העניין היחיד הוא, שמאחר שהמתת העוף נעשית במליקה בציפורן מן העורף, ולא בשחיטה ההלכתית הרגילה בסכין מקדמת הצוואר, הרי שאם יתברר שהיה קרבן כשר - מותר לאוכלו; אך אם יתברר שלא בא על חובה ואינו קרבן כשר - אין הוא אלא נבלה, שהרי לא נשחט כראוי אלא נמלק. משמעות הדבר: מביאים חטאת העוף מספק ואין בכך בעיה, אלא שאין אוכלים את העוף, שמא נבלה הוא.
נתברר הספק לאחר ההפרשה:
מה יהא הדין אם הפרישה עוף לחטאת מספק, ובטרם נמלק העוף נתבררו העובדות לאשורן, שאכן ילדה ולד שיש לו מעמד של ודאי או שהפילה אותו? אף שהפרישה אותו כחטאת מספק, אין בכך כלום: מקריבים אותו כוודאי - "תעשנה ודאי" - ואף מותר לאוכלו.
אולם אם נתברר הדבר לאחר המליקה, כבר איחרו את המועד: מדרבנן איחרו עוד קודם זריקת הדם, ואף מדאורייתא לאחר זריקת הדם, ושוב אין אוכלים עוף זה.
הערת אגב זו לצד, עיקר הנקודה היא שקיימת אפשרות של הבאת ספק חטאת כשמדובר בעוף, ומתייחסים אליה כאל ודאי, משום שזה בדיוק אותו הדבר. ומילים אלו מהדהדות את מילותיה האחרונות של המשנה הקודמת: אותו סוג קרבן ואותו סדר הקרבה, בין שהאישה מביאה אותו על ודאי ובין שהיא מביאה אותו על ספק - בדיוק כשם שבמשנה הקודמת נקטנו באותה לשון ביחס לאשם על ודאי מעילה לעומת אשם תלוי, שמא לא מעל.