פרק ג', משנה ג'. המשנה ממשיכה לדון בהגדרת מעשה האכילה מבחינת ההלכה. במשנה הקודמת למדנו שיש לאכול שיעור כזית, ושאם השיעור מחולק לשני חצאי זיתים - שניהם מצטרפים זה לזה, ובלבד שנאכלו בתוך פרק הזמן הנדרש. משנתנו באה לברר מהו אותו פרק זמן נדרש, ובשאלה זו נחלקו שתי דעות.
שיטת רבי מאיר:
שיעור הזמן: פרק הזמן שבו נמדדת אכילת הכזית הוא הזמן שהיה נדרש לאכילת כזית שפורר לחתיכות זעירות בגודל גרגירים, קליות (גרגירי תבואה קלויים), כשאוכלים אותן אחת אחת - בדומה לאכילת גרעיני חמנייה, גרעין אחר גרעין. אף שסך הנפח הנאכל אינו אלא כזית בלבד, אכילה גרגיר אחר גרגיר נמשכת זמן רב הרבה יותר.
אכילה רצופה: אדם האוכל אכילה אחת ארוכה ורצופה - מכניס לפיו, לועס, בולע, וחוזר חלילה - הרי זה מעשה אכילה אחד, גם אם נמשך זמן רב ביותר. אדם עשוי לאכול שעה שלמה ברציפות, וכל עוד לא הפסיק, הכול מצטרף יחד. לפיכך, אם אכל בתוך אותה שעה כזית חלב ולא עצר כלל, חייב.
שיטת חכמים:
לדעת חכמים יש לאכול את הכזית בתוך שיעור הזמן הקרוי "בכדי אכילת פרס", שהוא פרק זמן קבוע - נאמר כרגע שלוש דקות. אם לא אכל בתוך מסגרת זמן זו, אין נפקא מינה בכך שאכל ברציפות גמורה, בלעיסה ובליעה בלא רגע של הפסקה: משחרג ממסגרת הזמן, האכילה נמשכה יתר על המידה והוא פטור. שיעור "בכדי אכילת פרס" קצר במקצת מן הזמן שנדרש לאכילת כזית קליות גרגיר אחר גרגיר. נמצא שחכמים מחמירים מרבי מאיר במשך הזמן, ומקילים ממנו בכך שהפסקה באמצע אינה מעכבת בהכרח.
מהו "פרס"?
המילה "פרס" קרובה למילה "פרוסה", שמשמעה חתיכה שבורה, ועניינה חצי כיכר לחם. שיעור זה מוגדר במסכת עירובין בדיני עירובי חצרות: כמות הלחם שאדם אוכל ביום היא קצבת המזון היומית שלו, עיקר שביעתו, לצד שאר המאכלים הנלווים. בזמן המשנה אכל אדם שתי סעודות ביום - סעודת הבוקר וסעודת אחר הצהריים - סעודה אחת מחצית הכיכר וסעודה שנייה מחציתה השנייה. אותה מחצית היא ה"פרס".
מהו נפחה של אותה כיכר? בשאלה זו נחלקו האמוראים, ובעקבותיהם הראשונים: האם הכיכר כולה בנפח שמונה ביצים או בנפח שש ביצים. רש"י נוקט שמונה ביצים, והרמב"ם נוקט שש ביצים. מאחר שהפרס הוא מחצית הכיכר, לדעת רש"י הפרס הוא בנפח ארבע ביצים, ולדעת הרמב"ם בנפח שלוש ביצים. כלומר, הזמן שבו מדובר הוא הזמן הנדרש לאכילת לחם בשיעור שלוש או ארבע ביצים. הפוסקים נקטו טווח רחב, משתי דקות לכל הפחות ועד תשע דקות, אך למעשה מדובר ברוב המקרים על שלוש או ארבע דקות כשיעור "כדי אכילת פרס".
נמצא שהמחלוקת נסבה על שני מישורים: אורך שיעור הזמן - זמן אכילת כזית קליות חתיכה אחר חתיכה לרבי מאיר, לעומת זמן אכילת חצי כיכר לחם לחכמים; ודין ההפסק - שלרבי מאיר אכילה רצופה מצרפת אפילו לאורך זמן רב, ואילו לחכמים המסגרת הקצובה היא הקובעת.
לשון המשנה:
המשנה שואלת כמה זמן רשאי לחלוף בין אכילת חצי הזית הראשון לחצי הזית השני כדי שייחשבו למעשה אכילה אחד, ששני חצאי הזיתים יצטרפו לחייב את האדם, למשל בקרבן חטאת על אכילת חלב. על כך אומר רבי מאיר: "כאילו הוא אוכל קליות" - שיעור הזמן נמדד באכילה בחתיכות קטנות, ולפיכך הוא נמשך זמן רב, חתיכה אחר חתיכה. הברטנורא מבאר ש"כאילו" פירושו "כמו", ובא להוסיף שאף האוכל בישיבה אחת ארוכה חייב. וחכמים אומרים: "עד שישהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס" - זהו משך הזמן שלוקח לאכול פרס, חצי כיכר, מתחילה ועד סוף. כלומר, עומדות לרשותו שלוש דקות בלבד לאכול את שני חצאי הזיתים, ואם לא אכלם בתוכן, אין זה מעשה אכילה אחד ואינו חייב.
להלכה:
ההלכה כדברי חכמים, שיש לאכול כזית בכדי אכילת פרס - שיעור זית אחד לפחות בתוך הזמן הנדרש לאכילת חצי כיכר לחם, ובדרך כלל שלוש או ארבע דקות. דין זה תקף לגבי כל אכילה הלכתית. לפיכך גם באכילת המצה בליל הסדר, שהיא מצווה, יש לאכול את כל הכזית בכדי אכילת פרס. שוב, לעיתים מדובר בפרק זמן קצר של שתי דקות בלבד, אך ברוב המקרים מדובר בשלוש או ארבע דקות לאכילת המצה.
נפקא מינה למעשה:
נצייר תמונה: לפניו בגט צרפתי ענק, ועל פני כולו מרוחה שכבה דקה של חלב בשיעור כזית אחד בלבד. אדם זולל את הבגט ברציפות, כבתחרות אכילה, ומחמת גודלו נמשכת האכילה חמש עשרה דקות אף שאכל במלוא המרץ. לדעת רבי מאיר, הואיל ואכל באכילה אחת רצופה כזית חלב, חייב. ואילו לדעת חכמים אינו חייב: כיוון שאי אפשר לאכול בגט זה מהר יותר, ויש בו שיעורי פרס רבים, לעולם לא אכל כזית איסור בתוך הזמן של אכילת פרס. כדי להתחייב, נדרש שבכיכר או בכריך הנאכלים יהיה לפחות שיעור כזית איסור על כל שיעור פרס של לחם.
החלק השני של המשנה:
חלקה השני של המשנה עוסק בעניין חדש לגמרי: אגב שיעור הזמן של "בכדי אכילת פרס", מונה המשנה הלכות נוספות שבהן שיעור זה נוהג. אין זו רשימה ממצה, אלא שני עניינים שבהם מדובר באכילה או בשתייה שצריכות להיעשות בתוך הזמן של אכילת פרס.
א. אכילת אוכל טמא:
עניין זה נוגע לדין דרבנן, אחת משמונה עשרה החומרות שנגזרו - כזכור ממסכת שבת - באותו מעמד שבו נמצאו תלמידי בית שמאי מרובים על תלמידי בית הלל, בהתכנסם בעליית הגג של חנניה בן תרדיון. אחד מן הדינים שתיקנו הוא שאדם האוכל סעודה, או אפילו אכילת ארעי, של אוכל טמא - נעשה הוא עצמו טמא. מן התורה אין אדם מישראל נטמא אלא מאב הטומאה, ממקור טומאה ראשוני כשרץ, זב, מצורע או אדם שנטמא במת, ולא מאוכל. אין אפשרות שאוכל או משקה יהיו אב הטומאה, ולפיכך מדאורייתא אין אוכל ומשקה מטמאים אדם.
חששם של חכמים היה שאדם יאכל סעודה המשלבת אוכל טמא ותרומה טהורה, ובתוך פיו תבוא התרומה במגע עם האוכל הטמא. תרומה אכן נטמאת מאוכל טמא מדאורייתא, ונמצא פוסל ומטמא את התרומה באיסור תורה. לפיכך ביקשו חכמים להפריד בין סעודה או אכילת ארעי של אוכל טמא לבין אכילת תרומה, וקבעו שמשאכל אדם סעודה או אכילת ארעי, עליו לטבול במקווה קודם אכילת תרומה. ואף שאכילת תרומה היא מעשה של כהנים בלבד, שהרי רק כהן אוכל תרומה, וזה עיקר החשש כאן, קבעו חכמים באופן גורף שכל האוכל אוכל טמא, ולכל הפחות אכילת ארעי, נעשה טמא כשני לטומאה הפוסל את התרומה, ואינו יכול לאכול תרומה או לשתותה עד שיטבול במקווה.
וכמה יאכל כדי שייחשב סעודה או אכילת ארעי? באוכל מדובר בחצי פרס. הואיל והפרס הוא חצי כיכר, מדובר ברבע כיכר: לדעת רש"י, שהכיכר השלמה שמונה ביצים והפרס ארבע, חצי הפרס הוא בשיעור שתי ביצים; ולדעת הרמב"ם, שהכיכר שש ביצים והפרס שלוש, חצי הפרס הוא בשיעור ביצה וחצי. אדם שאכל אוכל טמא בשיעור ביצה וחצי או שתי ביצים נעשה טמא כשני, ועליו לטבול במקווה קודם אכילת תרומה. ובאיזה פרק זמן עליו לאכול חצי פרס זה? בכדי אכילת פרס, אותן שלוש או ארבע דקות.
ב. כהן ששתה יין ועבד במקדש:
הנושא השני הוא האיסור על כהן לשתות יין או שאר משקאות משכרים ולעבוד לאחר מכן את עבודת המקדש. הפסוק אוסר זאת: "יין ושיכר אל תשת", והעונש על כך מיתה בידי שמיים - כהן העובד את העבודה כשהוא תחת השפעת היין. ומהי הגדרת "תחת השפעה"? ששתה לפחות רביעית יין, ובאיזה פרק זמן? בכדי אכילת פרס, אותו רעיון עצמו.
וזו לשון המשנה: "אכל אוכל טמא, ושתה משקה טמא, שתה רביעית יין ונכנס למקדש - אם שהה כדי אכילת פרס". כלומר, אכל אוכל טמא בשיעור חצי פרס לפחות, או שתה משקה טמא בשיעור רביעית לפחות, או שתה רביעית יין ונכנס לבית המקדש - אם משך הזמן שבו צרך את אותו חצי פרס אוכל, או שתה אותה רביעית משקה טמא, או אותה רביעית יין המשכרת את הכהן, היה בכדי אכילת פרס, נכנסים החיובים לתוקפם. המשנה אינה מרחיבה במה שאירע לאחר מכן, וזהו עיקר עניינה כאן.
דעת רבי אליעזר:
ביחס לעניין האחרון, שתיית היין והאיסור לעבוד את העבודה, אומר רבי אליעזר: "אם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים כלשהו - פטור". אדם שהפסיק באמצע השתייה, ושתה רביעית אחת בדיוק ולא טיפה יותר, אלא שלא שתה אותה בלגימה אחת אלא שתה מחצית, המתין מעט, ושתה את המחצית השנייה - הואיל ונפרסה השתייה מעט, אין זו נחשבת שכרות האוסרת עליו את העבודה במקדש. וכן הדין אם נתן מעט מים ביין כדי למוהלו: אף אם שתה עתה רביעית שלמה בדיוק בלגימה אחת, פטור ממיתה בידי שמיים. ומודה רבי אליעזר שאם שתה יותר מרביעית, לא מועילה שהייה קלה ולא נתינת מים ביין.
להלכה:
ההלכה כרבי אליעזר: אדם ששתה את היין בשתי לגימות ושתה רביעית אחת בדיוק, רשאי לעבוד את העבודה; ואילו ששתה יותר מרביעית, אף בהפסק באמצע, אינו רשאי לעבוד כל עוד הוא חש בהשפעת היין. אכן, עבודת בית המקדש אינה נוהגת למעשה בזמן הזה, אך יש כאן הלכה למעשה: כהן ששתה רביעית יין אינו עולה לדוכן, ומורה הוראה ששתה רביעית יין אינו יכול לפסוק הלכה כל עוד הוא תחת השפעת היין.