במשנה הקודמת למדנו הלכה מיוחדת: המקדיש אשם תלוי, ולאחר מכן מתברר לו שטעה - ההקדש חל. הטעם לכך הוא שבשעה שהקדישו היה לבו נוקפו והוא ביקש ודאות, כאומר: "אין זה משנה לי, ברצוני לכפר על חטאי ולקבל הגנה ממנו", ומשום כך חל ההקדש בכל אופן, אף אם יתברר לאחר מכן שהיה זה הקדש בטעות. דין זה, כפי שלמדנו, הוא יוצא דופן. משנתנו באה ללמד שבשאר העניינים אין הדבר כן.
אשם ודאי שהוקדש בטעות:
שלושה אשמות ודאיים הם:
אשם מעילות.
אשם גזילות.
אשם שפחה חרופה.
המקרה הנדון: אדם אכל בשר מתוך הנחה שהוא פועל כשורה, ולאחר מכן הודיעוהו שהבשר היה הקדש. אמר: "אם כן, אביא אשם מעילות לכפר על כך", והפריש בהמה לשם כך. אם התברר בדיעבד שאותם אנשים טעו, ונמצא שהקדשת האשם הוודאי נעשתה בטעות - שהרי הוקדש מתוך הנחה שעבר עבירה, ולמעשה לא עבר - מה דינו?
עד שלא נשחט: יוצא ורועה בעדר. מאחר שההקדשה נעשתה בטעות, אין היא תקפה, ואין כאן הקדש כלל; הבהמה נותרת בחולין ושבה למצבה הקודם.
משנשחט: טעון קבורה. למפרע נתברר שההקדש לא חל, ונמצא שהבהמה הייתה חולין, ואסור לשחוט חולין בעזרה. כאן שחטו את בהמת החולין בעזרה, ודינם של חולין שנשחטו בעזרה - אסורים בהנאה וטעונים קבורה.
משנזרק הדם: אם כבר נזרק דמו של אותו אשם, ובטרם נאכל הבשר נתברר שהיה זה הקדש בטעות ולא היה מקום להביאו מלכתחילה - הבשר יוצא לבית השריפה, הוא המקום שבו שורפים בעזרה.
שתי גישות בביאור שני הדינים האחרונים:
שיטת הברטנורא: הוא נוקט כאחת השיטות בגמרא, ולפיה שני הדינים האחרונים סותרים זה את זה לחלוטין - מדובר באותו מקרה עצמו של חולין שנשחטו בעזרה, ומצינו בו שני דינים: האחד טעון קבורה והשני טעון שריפה. על כן שני תנאים הם, אף שאין שמותיהם מפורשים ואין סימן למעבר בין שיטות: לדעה הראשונה חולין שנשחטו בעזרה טעונים קבורה, ולדעה השנייה טעונים שריפה, ואין הדבר תלוי כלל בשאלה אם נזרק הדם.
שיטת הרמב"ם: בגמרא מובאת שיטה נוספת, שאין כאן אלא תנא אחד, ואף ששני דינים נפרדים לפנינו - מעיקר הדין חולין שנשחטו בעזרה טעונים קבורה. אלא שכאשר כבר נזרק הדם, חוששים לטעותם של הרואים: הם יסברו שהיה זה קרבן, ובוודאי קרבן שנפסל מסיבה כלשהי, ויתמהו על שקוברים אותו; מכאן יטעו בהבנת ההלכה ויסיקו שקרבן פסול נקבר ואינו נשרף. ובאמת לא היה זה קרבן פסול כלל. לפיכך, כדי למנוע אי-הבנות, תיקנו חכמים לשרוף את מה שהתברר כחולין שנשחטו בעזרה, ולא לקוברו. כשיטה אחרונה זו פוסק הרמב"ם, וכן ההלכה.
שור הנסקל:
מכאן עוברת המשנה לשני עניינים שאינם קרבנות כשלעצמם: שור הנסקל ועגלה ערופה. שור הנסקל הוא בהמה שנידונה למיתה בבית דין, וכלל הוא שלאחר שהומתה היא אסורה בהנאה ואי אפשר להפיק מנבלתה תועלת כלכלית, אלא חובה לקוברה.
מהו שור הנסקל? כפשוטו הכוונה לשור שסוקלים אותו, אך למעשה הדין חל על כל בהמה, ובשלוש דרכים היא נעשית שור הנסקל:
שהרגה אדם - בין פרה שנגחה אדם ובין תרנגולת שניקרה בראשו של תינוק ומת מן הניקור. בכל מקרה נידונת הבהמה למיתה, ומושיבים לדונה ולהרשיעה סנהדרין רגילה של עשרים ושלושה.
שרבע אותה זכר.
שנרבעה על ידי נקבה. בשני האופנים האחרונים, מחמת השתתפותה במעשה משכב בהמה, נידונת הבהמה למיתה.
מה הדין אם נגזר דינה למיתה, וברגע האחרון בטל גזר הדין - למשל, שהעדים שהעידו כי הבהמה הרגה אדם הוזמו והוכחשו, ואין עדותם מתקבלת בבית דין, ונמצא שאין להוציאה להורג? אומרת המשנה ששור הנסקל אינו כן: אם נידון בטעות, אין דינו כדין המקדיש אשם תלוי בטעות שהקדשו חל, אלא דינו כאשם ודאי:
"אם עד שלא נסקל" - אם בא הזיכוי בטרם הומתה הבהמה, ונמצא שאינה חייבת מיתה כלל, "יצא וירעה בעדר" - חוזרת לעדר כבהמת חולין רגילה, ללא כל הגבלה.
"משנסקל" - אם כבר הוצאה להורג, ולאחר מכן נתברר שהוצאתה להורג נשענה על טענות שווא ולא עשתה את שהואשמה בו, "מותר בהנאה" - אין עליה איסור הנאה, וניתן ליהנות מנבלתה בכל דרך.
עגלה ערופה:
בפרשת עגלה ערופה נאמר, שאם נמצא חלל מחוץ לעיר ואין ידוע מי הרוצח, זקני העיר הקרובה ביותר לוקחים עגלה, מורידים אותה אל נחל איתן - לדעת רש"י קרקע קשה ובתולה, ולדעת הרמב"ם נחל שהמים זורמים בו - עורפים אותה שם, רוחצים את ידיהם ומכריזים שנקיים הם משפיכות דם זו, ומתפללים על כפרתם של ישראל.
מה הדין אם הקדיש בהמה לעגלה ערופה, ובטרם נערפה נתגלה מיהו הרוצח, ושוב אין צורך בעגלה ערופה? אומרת המשנה: "עגלה ערופה אינה כן" - אין דינה כאשם תלוי שהקדשו חל אף בטעות:
"אם עד שלא נערפה" - "תצא ותרעה בעדר", שכן ההקדש לעגלה ערופה נעשה בטעות ואינו מחייב, ואין בה ממש.
"משנערפה" - "תיקבר במקומה", ככל עגלה ערופה, והיא "אסורה בהנאה".
טעמו של דין זה מפורש במשנה: "על הספק באה מתחילתה, כיפרה ספקה והלכה לה". הדבר דומה בדיוק למושג אשם תלוי: כשמביאים אשם תלוי, ידוע היטב שבמועד עתידי כלשהו עשויה האמת להתברר אם אכן אכל את החלב אם לאו, ובכל זאת מביאים אותו בינתיים, ואין נפקא מינה אם תתגלה האמת כעבור דקה או כעבור מאה שנה. כך אף בעגלה ערופה: בשעה שמביאים אותה אין יודעים מיהו הרוצח, ומודעים לכך שבעתיד עשוי הרוצח להתגלות ועדים עשויים לבוא; אך ההוראה היא שכל עוד אין ידוע כעת מי הרגו, מבצעים הזקנים את הליך העגלה הערופה.
נמצא שכל סיבת הבאתה מלכתחילה הייתה מפני שלא נודע מיהו הרוצח, ומשנעשה מעשה - נעשה: המצווה קוימה, והעגלה כיפרה על ספקה. אם לאחר מכן מתגלה האמת, אין בכך הפתעה, שהרי עגלה ערופה עשתה את שהוטל עליה, ודין עגלה ערופה עליה - אסורה בהנאה ונקברת במקומה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי החידוש שבאשם תלוי, שהקדשו חל אף בטעות, אינו נוהג בשאר העניינים. באשם ודאי שהוקדש בטעות: עד שלא נשחט - ירעה בעדר; משנשחט - טעון קבורה כדין חולין שנשחטו בעזרה; ומשנזרק הדם - יוצא לבית השריפה, ונחלקו הראשונים אם מחמת שני תנאים (הברטנורא) או משום גזירת חכמים מחשש טעות הרואים (הרמב"ם). שור הנסקל שנידון בטעות - עד שלא נסקל יוצא ורועה בעדר, ומשנסקל מותר בהנאה. ואילו עגלה ערופה - עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר, ומשנערפה נקברת במקומה ואסורה בהנאה, לפי שעל הספק באה מתחילתה, כיפרה ספקה והלכה לה.