פרק ב', משנה ב'. לפנינו רשימה נוספת של קרבנות החורגים מן הכללים המקובלים. לשון המשנה: "אלו מביאין על הזדון כשגגה". כלומר, ארבע דוגמאות לקרבנות המובאים אף כאשר האדם פעל במזיד ובמכוון, ולא רק בשוגג - שהיא עבירה שנעשתה שלא בכוונה ומתוך אי ידיעת הדין.
הכלל הרגיל הוא, שהזכות וההזדמנות להביא חטאת ולכפר על עצמו נתונה לאדם רק כאשר פעל בשגגה; אך אם עבר במזיד, אין הוא יכול להביא קרבן כלל, ואין לו אלא לשוב בתשובה ולהתפייס עם הבורא. ארבעה מקרים יוצאים מכלל זה, ובהם דורשת התורה להביא קרבן אף אם עבר ביודעין, כשהוא מודע לאיסור ובכל זאת עבר עליו.
ואלו הם ארבעת המקרים:
"שפחה חרופה" - נרחיב בעניין זה במשנה ה', ובקצרה: מדובר באישה שחציה בת חורין וחציה שפחה, ולפיכך היא מקודשת - כביכול חצי נישואין - לעבד עברי. הבא עליה עבר באיסור, וחייב להביא 'אשם שפחה חרופה'. חידושה של המשנה כאן: אף אם עשה זאת כשהוא יודע היטב שהדבר אסור, חובת האשם במקומה עומדת, ולא רק בשוגג.
"ונזיר שנטמא" - נזיר שנטמא נדרש להתחיל את נזירותו מחדש לגמרי, ובכלל התהליך עליו להביא קרבנות ובהם אשם נזיר. בין אם נקלע לבית הקברות בטעות, ובין אם עבר במודע על הכללים והשתתף בהלוויה - כך או כך עליו להתחיל מחדש ולהביא את האשם על היותו נזיר שנטמא, אף שעשה זאת בכוונה.
"על שבועת העדות" - שבועת העדות היא אחד מקרבנות החטאת המשתנים (עולה ויורד). ראובן מבקש משמעון ולוי להעיד לטובתו כדי שיוכל להוציא את ממונו בבית דין. אף ששניהם יודעים את העובדות, הם טוענים שאינם יודעים ואינם יכולים להעיד עבורו, ובכך מונעים ממנו את זכייתו בדין. משתבע מהם ראובן: "אתם כן יודעים, ורצוני שתישבעו שאינכם יודעים", השיבו: "נשבעים אנו שאין בידינו העובדות" - והרי זו שבועת שקר. כשבאים שמעון ולוי לשוב בתשובה, חלק מן התהליך הוא הבאת חטאת עולה ויורד; והנקודה היא שהם מביאים את קרבן שבועת העדות בין אם שיקרו במזיד, ביודעם היטב את העובדות ובכובשם את עדותם, ובין אם נזכרו לאחר מכן "שכחנו, ובאמת ידענו" - שהוא שוגג.
"ועל שבועת הפיקדון" - שבועת הפיקדון היא המצב שבו אדם נשבע לשקר בעניין חוב ממוני. ראובן אומר לשמעון: "הפקדתי בידך את אופניי לשמירה", בין כמשכון ובין משום שיצא לחופשה, "וכעת ברצוני לקבלם בחזרה". שמעון משיב: "איני יודע על מה אתה מדבר, אין בידי אופניך". ראובן דורש שבועה, ושמעון נשבע שאין האופניים ברשותו. כשבא שמעון לשוב בתשובה ומודה שהאופניים היו אצלו, עליו להביא בין השאר אשם גזילות. וחידוש המשנה: אף שפעל במכוון ובזדון, מביא הוא את אשם הגזילות, קרבן האשם המיוחד על שנשבע לשקר בעניין ממון שהוא חייב לזולתו.
המשנה נקטה דווקא לשון 'שבועת הפיקדון', משום שההפקדה למשמרת היא המקרה המצוי ביותר; אך לאמיתו של דבר, דין אשם גזילות חל בכל מקרה שקיים בו חוב ממוני והחייב נשבע שאינו חייב את הכסף - בין שעיכב שכר שכיר, בין שמצא את אבידתו וכפר בה, בין שלווה הלוואה ואינו רוצה להשיבה, וכל כיוצא בזה.
לסיכום: במשנה זו נמנו ארבעה קרבנות המובאים "על הזדון כשגגה", היוצאים מן הכלל שאין מביאים קרבן על עבירה שנעשתה במזיד: אשם שפחה חרופה, אשם נזיר שנטמא, קרבן שבועת העדות ואשם גזילות שעל שבועת הפיקדון.