אנו עומדים במשנה ב' שבפרק החמישי, ושבים אל נושא אשם תלוי. במשנה זו נראה כי רבי עקיבא, על יסוד דרשה מן הפסוק, סבור שכשם שהמסופק אם עבר עבירה שחיובה חטאת מביא אשם תלוי, כך הדין אף באשם: מי שאפשר שחייב עצמו בקרבן אשם, מביא אשם תלוי כדי לתלות את ההשלכות.
מקרה המשנה - אשם מעילות:
אשם מעילות מובא על מעילה בהקדש. לדוגמה: אדם הקדיש את הסטייק שלו לבית המקדש, ובמטבח מונחים שני סטייקים. האוכל סבור ששניהם היתר, ואוכל את אחד מהם, ואילו שותפו לחדר אוכל את השני. לאחר מכן נודע שאחד הסטייקים היה הקדש.
שני מצבים לפנינו:
יודע בוודאות שאכל את סטייק ההקדש: עליו להביא אשם מעילות, הוא קרבן האשם הבא על מעילה בהקדש, ובנוסף להשיב את שווי הסטייק בתוספת חומש. אם היה שווה ארבעה דולרים, משלם חמישה: ארבעה עבור הסטייק, ודולר חמישי - החומש - לכפרה.
מסופק אם אכל את סטייק ההקדש: אינו משלם את הכסף, שהרי הכול מודים שאין אדם משלם כשאינו בטוח שהוא חייב ממון; וכן אינו יכול להביא אשם מעילות, שהרי אינו יודע אם אכלו. השאלה היא מה דינו לעניין אשם תלוי.
רבי עקיבא סובר, על יסוד דרשה, שחייב הוא להביא אשם תלוי עד שיתבררו לו העובדות, כדין הספק בחטאת. וזהו שאומרת המשנה: רבי עקיבא מחייב אשם תלוי במצב שבו מסופק האדם אם עשה או לא עשה את העבירה המחייבת אשם מעילות, ואילו "חכמים פוטרין" - אין דבר כזה, ואין אשם תלוי אלא בדברים שחיובם חטאת. ההלכה כחכמים, ואף על פי כן נדון בשיטת רבי עקיבא במשנה זו, ובמידת מה אף במשנה הבאה.
מקור דרשתו של רבי עקיבא:
בויקרא ה' מופיעה הפרשה העוסקת באשם מעילות, ובסיומה נאמר "ואם נפש" - בוי"ו החיבור. וי"ו זו מיותרת, וממנה נדרשת הדרשה: הפרשה העליונה עוסקת באשם מעילות, ואילו הפרשה התחתונה, הבאה אחריה בחומש, מוסיפה "ולא ידע" - שאם לא ידע, מביא אשם תלוי. לדעת רבי עקיבא באה הוי"ו שב"ואם" ללמד שאשם תלוי חל אף על האמור לפניו, על אשם המעילה. ולדעת הרמב"ם בפירוש המשניות, חל הדבר על כל האשמות.
שיטת חכמים בדרשת הוי"ו:
חכמים אינם דורשים וי"ו זו לעניין אשם תלוי, אלא ללמד ששיעור הממון של האשם תלוי שווה לשיעורו של אשם מעילה. השקלים שבחומש הם הסלעים שבלשון המשנה, ומכאן שיש להביא איל - שהאשם הבא על חטא הוא תמיד איל - בשווי שני סלעים לכל הפחות. ארבעה אשמות אלו חייבים להיות בשווי זה:
אשם מעילה.
אשם שפחה חרופה.
אשם גזילה.
אשם תלוי.
שני האשמות האחרים יכולים להיות פחותים משיעור זה.
רבי עקיבא מסכים אף הוא לעיקרון זה, שיש לשלם עבור האשם תלוי שני שקלים בלשון התורה, שני סלעים בלשון המשנה, אלא שהוא לומד זאת ממקור אחר. וחכמים, שאינם דורשים את הוי"ו, למדו את הגבלת האשם תלוי מלימוד נפרד: גזירה שווה מן המילה "מצוות", המופיעה הן בפרשת אשם תלוי והן בפרשת חטאת ונראית מיותרת. גזירה שווה זו של "מצוות" "מצוות" מלמדת שאין מביאים אשם תלוי אלא במקום שאילו היה יודע בוודאות שעשה, היה מביא חטאת. זהו הרקע הטכני לעניין.
"ומודה רבי עקיבא":
רבי עקיבא, המחייב אשם תלוי על ספק אכילה שיש בה מעילה, מודה "שאינו מביא את מעילתו עד שתיוודע לו" - אין הוא משלם את דמי המעילה, אותם חמישה דולרים שבמשלנו, עד שיֵדע בוודאות. "ויביא עמה אשם ודאי" - אם וכאשר יתברר לו שאכן אכל את סטייק ההקדש ועבר על איסור מעילה, חייב הוא באותה שעה להביא את הכסף המלווה את קרבן אשם המעילה, ואף קודם לו, שכן חלק מן הכפרה הוא השבת הממון בצד הבאת הקרבן.
נמצא לדעת רבי עקיבא: מביא אשם תלוי עתה, ואם ייוודע לו לאחר מכן שאכן עבר - מביא במועד מאוחר יותר אשם ודאי, הוא אשם המעילה, ועמו התשלום. לעיל, בדברי תנא קמא, נדון אם רק הקרן, ארבעת הדולרים ששווה הסטייק, מעכבת, או אף החומש. מכל מקום מודה רבי עקיבא שיש להביא את הכסף, אך רק אז; קודם לכן פטור.
שיטת רבי טרפון:
רבי טרפון מסכים לעקרונו של רבי עקיבא, שהמסופק אם עבר עבירה שאילו עשאה בוודאי היה מביא עליה אשם מעילות - מביא אשם תלוי. אלא שלטענתו אין הדבר מתיישב על הדעת: האשם תלוי ואשם המעילות הם אותו איל ממש, ובכל פרטיהם שווים הם. מדוע, אם כן, יביא איל עתה ואיל נוסף לאחר מכן? יביא איל אחד בלבד, ועל תנאי.
אמנם חטאת אין מביאים על תנאי, שאין אדם יכול לומר 'אם חייב אני אביאנה, ואם לאו לא', אך אשם - אומר רבי טרפון, ורבי עקיבא אכן מודה לו בכך - ניתן להביא על תנאי. מביא את האיל ואומר: אם חייב אני במעילות, יהא זה למעילות; ואם חייב אני בתלוי, יהא זה לתלוי. נמצא מביא איל אחד תחת שניים.
ואולם עליו להודות שאם מובא האיל לשם אשם מעילות, חייב להביא עמו גם את הכסף: חמישה דולרים עבור הסטייק שערכו ארבעה, ואיל אחד בשווי שני סלעים לכל הפחות, המובא על תנאי. וכך מתארת המשנה במפורש:
"אמר רבי טרפון: מה לזה מביא שתי אשמות?" - מדוע יביא אדם זה שני אילים נפרדים לשם אשמות, אחד עתה כאשם תלוי ואחד לאחר מכן כאשם מעילות?
"אלא יביא מעילה וחומשה" - יבוא לבית המקדש כשבידו חמישה דולרים, ארבעה עבור הסטייק ודולר נוסף לחומש. "ויביא אשם בשתי סלעים" - יקנה איל לאשם בשווי הנדרש, שתי סלעים.
"ויאמר: אם ודאי מעלתי - זו מעילתי וזה אשמי" - אם אכן היה הסטייק שאכלתי סטייק של הקדש ומעלתי בו, יהיו חמישה דולרים אלו תשלום הקרן והחומש, והאיל הזה יהיה אשם מעילות ולא אשם תלוי.
"ואם ספק - המעות נדבה" - ואם אשאר לעולם בספק, בלא לדעת אם אכלתי את סטייק ההקדש או את סטייק החולין, יהיו חמשת הדולרים שהבאתי לשם קרן וחומש מתנה לבית המקדש, שרשאים הם לקבל חמישה דולרים כנדבה; והאיל שאני מביא יהיה אשם תלוי, התולה על הספק, ולא אשם מעילות ודאי.
"שמין שהוא מביא על הודע, מביא על לא הודע" - רבי טרפון מבחין שאותו מין בהמה עצמו, ואף אופן הקרבתו בבית המקדש, שווים הם בין באשם מעילות ובין באשם תלוי, ולפיכך יביאנו על תנאי. ואף שבחטאת אי אפשר לעשות כן, באשם אפשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי רבי עקיבא דורש את הוי"ו שב"ואם נפש" לחייב אשם תלוי אף על ספק מעילה, ואילו חכמים פוטרים ודורשים וי"ו זו לשיעור שני הסלעים, ומגבילים את האשם תלוי בגזירה שווה של "מצוות" לדברים שחיובם חטאת - וכמותם ההלכה. עוד למדנו שרבי עקיבא מודה שאין מביאים את דמי המעילה עד שתיוודע הוודאות, ואז מביא עמם אשם ודאי; ואילו רבי טרפון מלמד שדי באיל אחד המובא על תנאי, שכן מין הקרבן ואופן הקרבתו שווים בהודע ובלא הודע.