לאורך המסכת, מן המשנה הראשונה ועד האחרונה, הזכרנו את איסור אכילת דם שעונשו כרת. כעת נעמוד על האיסור עצמו. איסור מורכב הוא, שכן הוא נזכר בפסוקים פעמים אחדות ובאופנים שונים, ועל כן נקדים תחילה את המסגרת הכללית, כדי שנדע לאן פני הדברים מועדות.
המסגרת הכללית של האיסור:
הפסוק אומר "לא תאכלו דם", וממשיך ומפרט עופות ובהמות, חיות היבשה. אלו הם המינים שדמם אסור מן התורה, ואילו מינים אחרים, כדגים וכחגבים, אינם בכלל האיסור כלל, שכן אינם לא עוף ולא בהמה.
אף בעולם העופות והבהמות מתחלק הדם לשלושה סוגים:
דם הנפש: דם החיים היוצא מן הבהמה כתוצאה ממכה קטלנית. לדעת התוספות מדובר דווקא בדם היוצא ברגע האחרון ממש, אך לדעת אחרים, וכן להלכה, בבהמה שנשחטה כל הדם המשפריץ מן הצוואר בשעה שהיא גוססת, כל עוד הלב פועם, הריהו דם הנפש שחייבים עליו כרת.
דם התמצית: דם הנוטף מן הבהמה לפני מיתתה או לאחריה. דם זה אסור מן התורה, אך בעונש מלקות בלבד ולא בכרת.
דם האיברים: דם המצוי באיברי הבהמה ולא פירש ממקומו. דם זה אינו אסור מן התורה כלל, להלכה.
המונח 'דם הנפש' הוא לשון חז"ל, והוא מיוסד על הפסוק האוסרו: "כי נפש כל בשר דמו הוא... כל אוכליו ייכרת". פסוק נוסף אומר: "כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" - אף כאן כרת, אלא שנאמר בו "כל דם", ואפשר שהמילה "כל" באה לרבות עניין רחב יותר, כפי שנראה בהמשך.
לשון המשנה:
"דם שחיטה" - שחיטה היא המתה באופן מסוים: חיתוך הוושט והקנה, צינור המזון וצינור הנשימה. בשעה שבעל החיים גוסס עדיין הלב פועם, והדם פורץ ומשפריץ מן הצוואר במקום החתך. דם זה, "בין טמאים בין טהורים" - בין שבא מבהמה, מחיה או מעוף, מחיות מבויתות או מחיות בר, ואף מבעל חיים שאינו כשר, כדם סוס וכיוצא בו - חייבים עליו כרת.
"דם נחירה" ו"דם עיקור" - אף אלו דרכי המתה שאינן בשחיטה. נחירה היא בקיעת הבהמה בסכין; עיקור הוא עקירת הסימנים, הקנה והוושט, מצוואר הבהמה. הכלל אחד הוא: כיוון שהבהמה גוססת מן הפצע, הדם היוצא בשעת הגסיסה הוא שיש בו איסור כרת.
"דם הקזה שהנפש יוצאה בו" - הקזת דם לבהמה נעשית לצורך בריאותה, כדרך שהיו מקיזים דם לבני אדם בדורות עברו כמין רפואה. אם הבהמה חלתה, היו מקיזים ממנה מעט דם בתקווה שתבריא, אך בהקזה מרובה מדי סופה שתמות. הדם האחרון היוצא, בשעה שהלב פועם את פעימותיו האחרונות והנפש יוצאת עמו, הוא הדם שחייבים עליו כרת. אך דם היוצא מפצע שאין הבהמה מתה ממנו, וכן דם הנוזל לאחר מיתתה, אין בו איסור כרת.
"דם הטחול ודם הלב" - הכוונה לדם המצוי באיבר הטחול ולדם המצוי בלב, ולא לדם שבחלל הלב. אנו יודעים כיום שהלב מורכב מארבעה חדרים, אך המשנה אינה מחלקת ביניהם ונוקטת בלשון 'חלל' בלבד. הדיון כאן הוא בדם המצוי ברקמת הלב, בבשרו של הלב עצמו, וכן בבשר הטחול. דם זה, אם נסחט ויצא מבשר האיברים, אסור - אך לא בעונש כרת, שכן אין זה דם הנפש.
אך הדם שבחלל הלב, שהצטבר בחדריו פנימה, דם שלא השפריץ החוצה אלא הגיע לאחר החתך ונשאב אל הלב כדי להידחף ולצאת שוב - האוכלו חייב כרת. ואילו דם האיברים אינו אלא בלאו רגיל.
"דם ביצים" - שני פירושים נאמרו בו:
ביצים כמשמען: דם המצוי בביצה. אם אין בה אפרוח המתפתח, אין בכך איסור מן התורה כלל, ולהלכה אין זה אלא איסור דרבנן. ואם יש בה אפרוח המתפתח, אסור מן התורה, אך ללא עונש כרת.
ביצים במשמעות אשכים: ולפי זה דינם כדין הטחול והלב - איבר שיש בו דם מרובה, ואם פירש הדם מן האיבר יש בו איסור לאו.
"דם דגים ודם חגבים" - דם הבא מן הדגים או מן החגבים אינו אסור כלל, ומותר באכילה. אין כל חיוב למלוח דגים או חגבים, ומותר לאוכלם עם דמם. ואם פירש הדם מן הדג, יש בו דין מראית עין, ויש להניח בו קשקשי דגים כדי שיראו הרואים שדם דגים הוא ולא דם בהמה.
"דם התמצית" - הוא הדם הנוטף החוצה. מערכת הדם, הוורידים והעורקים, היא כמערכת צינורות סגורה שהדם זורם בה; משנחתכה בשעת השחיטה ומתה הבהמה, כל דם שנותר בצינורות עלול לטפטף ולנטוף. דם זה אסור בלאו רגיל ובמלקות בלבד, ועל כן אומרת המשנה "אין חייבין עליהם" - אין חייבים עליהם כרת.
שיעור האיסור:
נמצא שהתנאי לחיוב כרת הוא אכילה במזיד של דם שיצא דווקא מחיה, מבהמה או מעוף, בשעה שבעל החיים גוסס מאותו פצע. שיעור החיוב באכילת דם זה הוא כזית, ודבר חריג הוא: בדרך כלל שיעורי האיסור במשקים הם ברביעית, אלא שכיוון שהפסוק נוקט לשון אכילה - "לא תאכלו" - הרי שהאיסור תלוי במעשה אכילה, ומעשה אכילה, כפי שלמדנו במסכת, שיעורו כזית. לפיכך על כזית דם חייב אדם כרת בתרחיש זה.
שאר סוגי הדם:
דם התמצית: איסור דאורייתא, אך אין בו אלא מלקות.
דם איברים שפירש: אף הוא איסור דאורייתא.
דם איברים שלא פירש: חתיכת בשר שנשטפה במים מותרת באכילה אף בלא מליחה, שכן הדם לא פירש ולא יצא ממקומו. אלא שהבישול בחום מוציא את הדם ממקומו, ולכן יש למלוח קודם הבישול; אך בשר חי מותר בשטיפה בלבד.
דם ביצים: להלכה אינו אלא איסור דרבנן, כל עוד אין אפרוח המתפתח בתוכה.
"רבי יהודה מחייב בדם התמצית" - רבי יהודה סובר שחייבים כרת אף על דם התמצית, הנוטף מן הוורידים. אין זה משום שהוא סבור שדם התמצית הוא דם הנפש, שהרי ודאי אינו כן, אלא משום הפסוק "כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". מן הריבוי "כל דם" הוא למד שכל סוג של דם בכלל, ולא רק דם הנפש המשפריץ בשעת הגסיסה, אלא אף דם התמצית הנוטף לאחר מכן. אך אין ההלכה כרבי יהודה.
לסיכום: למדנו כי איסור הדם מן התורה נאמר בעופות ובבהמות בלבד, ולא בדגים ובחגבים. חיוב הכרת חל על דם הנפש היוצא בשעה שבעל החיים גוסס - בשחיטה, בנחירה, בעיקור ובהקזה שהנפש יוצאה בה - וכן על הדם שבחלל הלב, ושיעורו כזית. לעומת זאת דם הטחול, דם רקמת הלב, דם התמצית ודם האיברים שפירש אסורים בלאו ובמלקות בלבד, ודם הביצים אינו אלא מדרבנן. ורבי יהודה החולק ומחייב כרת בדם התמצית מדרשת "כל דם" - אין הלכה כמותו.