בהקדמה עמדנו על כך שנושאה של המסכת כולה הוא הקרבנות השונים: החטאת, האשם, וקרבנות המשלימים כפרה למחוסרי כפרה וכיוצא בהם. הנושא הראשון הוא החטאת, ובעיקר החטאת הקבועה בסוגה - שעירה או כבשה - המובאת כאשר אדם עובר עבירה מן התורה שיש בה מעשה. על עשיית המעשה במזיד הטילה התורה עונש כרת, אותה הכרתה שמימית שעמדנו עליה בהקדמה, יהא פירושה המדויק אשר יהא; ואילו העושה בשוגג אינו חייב כרת, אלא מביא במקומו קרבן חטאת קבועה.
המשנה הבאה (משנה ב') תלמד כי העובר על אחת מאותן עבירות שעונשן כרת - במזיד חייב כרת, ובשוגג, שלא בכוונה, מביא במקום זאת חטאת. לפיכך מונה משנתנו את כלל העבירות שהעונש עליהן כרת למי שעושה אותן במזיד.
פותחת המשנה: "שלושים ושש כריתות בתורה" - שלושים ושש מצוות שיש עליהן עונש כרת בתורה. למעשה, כשמונים את כולן, כפי שעולה מחיבורו של הרמב"ם, מגיעים לארבעים ושמונה; שתים עשרה החסרות כלולות ומוכפפות בתוך רשימת השלושים ושש, ונציין חלק מהן בהמשך.
מבנה המשנה - שתי רשימות:
רשימה א' - העריות: חמש עשרה הראשונות שברשימה, ביאות אסורות.
רשימה ב' - שאר האיסורים: יתר העבירות שחייבים עליהן כרת כשעוברים עליהן במזיד.
סדרה של כל אחת מן הרשימות הוא מן החמור אל הקל. שכן אף שהעושה במזיד חייב כרת בכולן, אם עשה במזיד בפני עדים ולאחר התראה כנדרש - בית הדין מטיל עונש הבא במקום חיוב הכרת. עונש זה עשוי להיות מיתה, ויש דרכים שונות למיתת בית דין: סקילה, שריפה וחנק; ויש שהעונש הוא מלקות, המלקות הרגילות מדאורייתא, שלושים ותשע. ואף ישנן עבירות שהעושה אותן במזיד ובעדים אינו נענש בעונש גופני כלל כאן למטה, בבית דין.
רשימה א' - שש העריות החמורות (סקילה):
בכל המקרים שלפנינו מדובר במי שפעל במזיד: הוא יודע במי מדובר ויודע שהדבר אסור, ובא עליה בכל זאת. בכל ביאה שותפים שניים, ובהנחה ששני הצדדים פעלו בכוונה - שניהם חייבים כרת, אף שהמשנה מתמקדת בצד הגבר שבמשוואה. אך אם לא ידע כלל - כגון מי שנשא אישה ולבסוף התברר שהיא אמו - הרי זה שוגג, ובמקום כרת יביא חטאת. ואלו שש הראשונות, החמורות שבעריות, שעונשן סקילה כשנעשו במזיד בעדים ובהתראה:
"הבא על האם" - הבא על אמו.
"ועל אשת האב" - אשתו של אביו, בין שהיא אמו ובין שהיא אמו החורגת.
"ועל הכלה" - כלתו, אשת בנו.
"ועל הזכור" - גבר השוכב עם גבר.
"ועל הבהמה" - גבר השוכב עם בהמה.
"והאישה המביאה את הבהמה עליה" - אישה השוכבת עם בהמה.
"ועל אישה ובתה" (שריפה):
המקרה הפשוט הוא אשתו ובתה, היא בתו החורגת, או אשתו ואמה - חמותו. אולם אף שהמשנה נקטה "אישה ובתה", מבארת הגמרא שנכללות בכלל זה תשע נשים, ולא אחת בלבד - הרי לנו עוד שמונה בדרך אל ארבעים ושמונה:
בת אשתו - בתו או בתו החורגת, כך או כך בת אשתו.
בת בת אשתו - נכדתו, בתה של בת אשתו, בין נכדתו ובין נכדתו החורגת.
בת בן אשתו - בתו של בן אשתו, נכדה חורגת או נכדתו הביולוגית.
חמותו - אמה של אשתו.
אם חמותו - אמה של אם אשתו, סבתה של אשתו מצד האם.
אם חמיו - אמו של אבי אשתו, סבתה של אשתו מצד האב.
בתו - וזהו מקרה שונה במקצת: אין מדובר בבת אשתו, אלא בבת שנולדה לו מאישה שבא עליה אף שאינם נשואים, והוא בא גם עליה, כך שהיא אישה ובתה כאחד.
בת בתו - נכדתו דרך בתו.
בת בנו - נכדתו דרך בנו.
כל התשע הללו כלולות בקטגוריה זו של הבא על אישה ובתה, והעונש עליהן, כשנעשה במזיד בעדים ובהתראה, הוא שריפה לשניהם ולא סקילה - ירידה של דרגה אחת.
"ועל אשת איש" - ניאוף רגיל, הבא על אשת איש. במזיד - כרת; ובעדים ובהתראה העונש הוא חנק, ושוב ירידה בדרגה. יש להדגיש כי משנתנו אינה עוסקת כלל בעונשי בית דין; אלא שסדר העבירות הוא סדר יורד של חומרה, והדבר בא לידי ביטוי בסוג העונש שבבית דין.
שבע העריות שעונשן מלקות:
עד כאן מנינו שמונה, ונותרו עוד שבע. אף הן בכרת למי שעושה במזיד, אך אם עשה בעדים ובהתראה - במקום מיתה לוקה, והמלקות באות במקום הכרת. וכולן עריות, ביאות אסורות:
"על אחותו" - השוכב עם אחותו.
"ועל אחות אביו" - דודתו מצד אביו.
"ועל אחות אמו" - דודתו מצד אמו.
"ועל אחות אשתו" - אחותה של אשתו.
"ועל אשת אחיו" - אשתו של אחיו.
"ועל אשת אחי אביו" - דודתו מנישואין, אשת אחי אביו.
"ועל הנידה" - ואף באשתו שלו: אם היא נידה, הבא עליה במזיד חייב כרת.
רשימה ב' - שאר האיסורים:
עד כאן חמש עשרה הראשונות. יתר האיסורים אף הם בכרת למי שעושה במזיד, ובשוגג - חטאת. אף רשימה זו פותחת בעונש החמור ביותר ויורדת ממנו: מספרים ט"ז עד כ' הם חייבי סקילה, החמורים שבעבירות התורה בכלל, בצד שש העריות שנמנו לעיל. ואלו הם:
"המגדף" - המקלל את השם. הכתוב נוקט לשון סגי נהור, "מברך את השם", והכוונה למי שמקלל את השם בשם השם, רחמנא ליצלן. זו מן החמורות שבעבירות: בעדים והתראה - סקילה, ובלא עדים - כרת. אך אם עשה בשוגג אין הוא מביא חטאת, וזהו יוצא מן הכלל שנראה במפורש במשנה הבאה, משום שאין במעשהו מעשה כלל.
"והעובד עבודה זרה" - בין העובד אותה בדרך עבודתה המיוחדת לה (כזורק אבן למרקוליס, או העושה צרכיו לפני בעל פעור), ובין העובד אותה באחת מארבע העבודות שבהן עובדים את השם: זובח, מקטיר (בין קטורת ובין בעל חיים), מנסך (כניסוך היין), ומשתחווה - השתטחות מלאה על הרצפה לפני העבודה הזרה. בכל אלו: במזיד - כרת; בשוגג, שלא ידע שהדבר אסור - חטאת; ובמזיד בעדים ובהתראה - סקילה.
"והנותן מזרעו למולך" - לפי הגמרא כאן אין המולך עבודה זרה כשלעצמה, אלא סמל וטקס פולחני כנעני: אדם מוסר אחד או יותר מילדיו, ולא את כולם, לכוהן המולך, נוטלו בחזרה ומעבירו דרך האש. לפי רוב הדעות אין הילד מת כלל - אין הורגים אותו אלא מעבירים אותו באש; טקס סמלי לחלוטין, והתורה אסרה להשתתף בו בעונש כרת, ובעדים והתראה - סקילה.
"ובעל אוב" - המעלה באוב, המעלה את רוחות המתים ומשוחח עמן. בעל האוב מביא גולגולת תחת בית שחיו, ומתחת בית שחיו יוצא קולו של הנפטר. באותו פסוק נכלל גם הידעוני, שאף הוא דורש אל המתים ומקבל מהם מסרים, אלא שהוא מכניס עצם לתוך פיו, ומתוך פיו יוצא הקול. אף שהמשנה נקטה אוב בלבד, אוב וידעוני שני דברים נפרדים הם, ובשניהם חייב כרת, ובעדים ובהתראה - סקילה.
"והמחלל את השבת" - העושה אחת מל"ט המלאכות, בין אב מלאכה ובין תולדה. במזיד - כרת; לא ידע ששבת היום - שוגג, ומביא חטאת; במזיד בעדים ובהתראה - סקילה. התולדות בכלל, שאף הן איסור דאורייתא: הזורע זרעים והנוטע שתיל, שאינו אלא תולדה, שווים בכל האמור. אך איסורי דרבנן אינם בכלל זה, ואין בהם חיוב כרת.
שש עשרה העבירות הנותרות (מלקות):
עד כאן עשרים. נותרו שש עשרה, וכולן בכרת למי שעשה במזיד; ואם עשה בעדים ובהתראה - מלקות בלבד ולא יותר, ולפיכך הן קלות יותר. ואלו הן:
"וטמא שאכל את הקודש" - טמא האוכל קדשים, כקרבן פסח, או כהן האוכל שלמים וכיוצא בהם. במזיד - כרת.
"והבא למקדש טמא" - הנכנס למתחם המקדש, לעזרה, כשהוא טמא. במזיד - כרת. שני אלו יוצאים מן הכלל, כפי שנראה במשנה הבאה: העושה אותם בשוגג מביא קרבן עולה ויורד, חטאת משתנה ולא חטאת קבועה, ומשום כך הם קלים יותר.
"האוכל חלב" - החלב הוא השומנים האסורים, שומן הקרביים, השומן הבטני הנקלף מן האיברים, ואיסורו מן התורה בעונש כרת.
"ודם" - אכילת הדם עצמו. (ראוי לציין: הנוזל האדום היוצא מנתח בשר צלוי מעט, בבשר כשר שהוכשר כראוי, אינו דם אלא מיוגלובין - חומר אחר לגמרי, שמבחינה הלכתית אינו דם כלל.) האוכל דם חייב אף הוא כרת, או מלקות.
"נותר" - שיירי הקרבנות. לכל קרבן, זבח או מנחה, זמן קצוב לאכילה, יום או יומיים, ומשעבר זמנו נעשה נותר, וחובה לשורפו ואסור באכילה. האוכל כזית נותר במזיד חייב כרת.
"ופיגול" - עניין טכני ביותר: העושה אחת מארבע עבודות הדם החיוניות שבזבח - השחיטה, קבלת הדם, הולכתו למזבח וזריקתו על המזבח - ובשעת מעשה עלתה במחשבתו אף לרגע מחשבה להקריב את הדם, או להקריב את האימורים, או לאכול את הבשר חוץ לזמנו - מחשבה זו לבדה פוסלת את הקרבן ועושה אותו פיגול. הקרבן טעון שריפה, והאוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת. ובדומה לכך במנחות, כפי ששייך שם.
"והשוחט" ו"המעלה בחוץ" - שני דברים נפרדים: השוחט את קרבנו מחוץ לשטח המקדש, מחוץ לעזרה, והמעלה מחוץ לעזרה (איסור הנוהג מאז שירושלים היא מקומו של בית המקדש). בכל אחת משתי הפעולות: במזיד - כרת, ובעדים ובהתראה - מלקות.
"האוכל חמץ בפסח" - שאף על חמץ בפסח יש עונש כרת, כידוע היטב.
"והאוכל ביום הכיפורים" - השיעור כאן אינו כזית אלא מעט יותר מכך, כשיעור המספיק לעניין גדר העינוי. שכן הכתוב, שלא ככתובים אחרים המפורשים בהלכתם, מלמד כאן מתוך לשונו: "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ" - מי שאינו מענה את עצמו ביום הכיפורים חייב כרת, והתלמוד שלנו למד שהעינוי שבו מדובר הוא אכילה ושתייה דווקא. נמצא ששאר ארבעת העינויים - רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה - בין שהם מדאורייתא ובין שהם מדרבנן, אין בהם כרת, לפי התלמוד כאן.
"ועושה מלאכה ביום הכיפורים" - אסור לעשות מלאכה ביום הכיפורים כבשבת, והעושה כן חייב כרת.
"והמפטם את השמן" - משה רבנו הכין בהקמת המשכן את שמן המשחה, ובדרך נס נשתייר אותו שמן, ובוודאי בימיו, לשמש לפי הצורך למשיחת כהן גדול וכיוצא בזה. הכנתו הייתה חד-פעמית, ולפיכך אסור לרקוח שמן זה, ועצם ההכנה לבדה - כרת.
"והמפטם את הקטורת" - העושה את מתכון הקטורת, אחד עשר הסממנים המצטרפים יחד לקטורת שהוקטרה במקדש פעמיים בכל יום. העושה אותו כדי להריח בו בעצמו, ליהנות מריחו בביתו וכיוצא בזה - חייב כרת, ובעדים ובהתראה - מלקות.
"והסך בשמן המשחה" - הסך את עצמו בשמן המשחה שבמקדש חייב אף הוא כרת אם עשה זאת במזיד. ויש הנמשחים בשמן כדין: הכהן הגדול, שכל כהן גדול חדש מורחים את השמן על ראשו בצורת כ"ף או כ"י, ונחלקו מהי אותה צורה - רבה למד שהיא כצורת איקס על ראשו, ויש פשטים אחרים; וכן המלכים, דוד המלך וצאצאיו, כשעומדת מחלוקת מי יזכה להיות המלך הבא, כמעשה שהיה בשלמה המלך - אלא ששם אין עושים צורת איקס על הראש, אלא כעין טבעת סביב המצח, כצורת כתר מן השמן.
שתי מצוות העשה שבסוף הרשימה:
עד כאן שלושים וארבע. שתי האחרונות אינן לאווים אלא מצוות עשה, ולפיכך בוודאי אין בהן חטאת אף אם עבר עליהן בשוגג, שהרי אינו עושה שום מעשה:
"הפסח" - הבוחר שלא להשתתף בקרבן פסח, אם עשה כן במזיד - כרת. אך אף בעדים ובהתראה אין בו עונש מלקות, מפני שזו מצוות עשה.
"והמילה" - כל זכר מישראל מחויב להימול, והבוחר שלא להימול סופו כרת. אף כאן, מצוות עשה היא, ואין בה עונש מלקות כאן למטה; ואף אין שייכת בה שוגג, שהרי אינו עושה מעשה, ומשום כך אין אפשרות להביא עליה חטאת.
לסיכום: במשנה זו מנינו את שלושים ושש הכריתות שבתורה, המחולקות לשתי רשימות: חמש עשרה עריות, ולאחריהן יתר האיסורים - וכל רשימה מסודרת מן החמור אל הקל, כפי שמשתקף בעונש שבית הדין מטיל במקום הכרת: סקילה, שריפה, חנק, מלקות, ולעיתים אין עונש גופני כלל. עמדנו על כך שהעושה במזיד חייב כרת, והעושה בשוגג מביא חטאת קבועה, וכן על היוצאים מן הכלל: המגדף, שאין בו מעשה; והטמא שאכל את הקודש והבא למקדש בטומאה, שקרבנם עולה ויורד; ושתי מצוות העשה שבסוף, פסח ומילה, שאין בהן מעשה ואין בהן חטאת.
במשנה הבאה נעסוק בכלל היסודי העולה מרשימה זו - מזיד בכרת ושוגג בחטאת - ובפירוט היוצאים מן הכלל שהזכרנו, בעזרת השם.