כריתות, פרק ב', משנה א'. משנתנו מציגה את המסגרת לפרק כולו: תרחישים שבהם אדם מביא קרבן החורג מן הכללים המקובלים. שני כללים עומדים במוקד הפרק.
הכלל הראשון - חטאת הבאה לכפר על חטא: ישנם ארבעה קרבנות שהגדרתם חטאת (קרבן חטאת הוא ה"מתכון" שלהם), ואף על פי כן אין הם באים לכפר על חטא שעשה מביאם. שניים מהם כבר ראינו.
הכלל השני - אין קרבן אלא על שגגה: אין אדם מביא קרבן לכפרה אלא אם פעל בשגגה, בלא כוונה לעבור על התורה, וכך הוא בכל קרבנות החטאת. מי שעבר במזיד, בכוונה תחילה, לא ניתנה לו הזכות וההזדמנות להביא קרבן; עליו לעמוד לפני השם, לשוב בתשובה, להתמודד עם תוצאות מעשיו ולהתפייס עם בוראו, ואין בידו "מטה קסם" של קרבן להשגת כפרה. ואולם ארבעה יוצאים מן הכלל ישנם, שבהם אף מי שעבר במזיד ובזדון חייב להביא קרבן - ואין אלו חטאות אלא קרבנות אשם. זהו נושאו של הפרק.
מבנה המשנה:
"ארבעה מחוסרי כפורים" - ארבעה מקרים שבהם לא חטא האדם כלל, ואף על פי כן הוא מביא חטאת לסיום תהליך הטהרה שלו. עד שיביא את קרבנותיו נותר בו רושם של טומאה, ומחמתו אינו יכול לאכול קודשים ואינו יכול להיכנס לבית המקדש, והרי הוא כשלישי לטומאה. קרבן מסיים זה הוא ההופך אותו לטהור לגמרי.
"וארבעה מביאין על הזדון כשגגה" - ארבע עבירות שעליהן מביא אדם קרבן אף שפעל במזיד: הוא ידע שהמעשה אסור ועשאו בכל זאת, ואף על פי כן מביא קרבן. במשניות הבאות נעסוק במקרים אלו.
משנה א' עוסקת בקבוצה הראשונה: "אלו הן מחוסרי כפורים: הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע".
הזב: אדם שיש לו הפרשה מסתורית מאיברו, ואין היא שכבת זרע (מהותה אינה ידועה - ייתכן שמדובר במוגלה או בנוזל אחר). עליו לעקוב אחר הראיות: אם ראה פעם שנייה בתוך יומיים - נעשה זב וטמא שבעה ימים, אך אינו טעון קרבנות. אם ראה שלוש ראיות נפרדות בתוך שלושה ימים - הרי הוא זב גמור, וצריך שבעה ימים בלא הפרשות נוספות, ובסופם טבילה במקווה והבאת קרבנות: זוג ציפורים.
הזבה: אישה הרואה דם מחוץ למחזור הנידה הרגיל שלה, כלומר בין היום השמיני ליום השמונה עשר, שלושה ימים רצופים. בשונה מן הזב: אם ראתה ביום הראשון ולא ביום השני - מתחילה למנות מחדש, ואילו הזב שראה פעמיים ביום הראשון, לא ראה ביום השני וראה ביום השלישי - נעשה זב. הזבה טמאה, ועליה להמתין שבעה ימים נקיים, לטבול במקווה ולהביא זוג עופות.
היולדת: היולדת ולד או מפלת, כפי שנתבאר לעיל.
המצורע: מי שנקבע כמצורע, איש או אישה, שיש בו נגע העור. עליו להמתין עד שיירפא נגעו, ומשהחלים מותר לו לעבור בשלב מסוים תהליך טהרה הכולל טבילה במקווה והבאת קרבנות (ועוד נרחיב בכל זה בהמשך). עד שיביא את קרבנותיו הרי הוא מחוסר כיפורים, ואין לו כפרה ואינו יכול להיכנס לבית המקדש עצמו.
משמעות השמות 'זב' ו'זבה' היא זורם וזורמת, כלשון הכתוב "ארץ זבת חלב ודבש" - ארץ הזורמת חלב ודבש. שניהם חווים זרימה מסתורית היוצאת מגופם, וזהו הצד השווה שביניהם, בתחילתו ובסופו.
דעת רבי אליעזר בן יעקב - שישה מחוסרי כיפורים:
"רבי אליעזר בן יעקב אומר: גר מחוסר כפרה" - גוי המבקש להתגייר בזמן שבית המקדש קיים נדרש לשלושה שלבים הכרחיים: מילה, טבילה במקווה והבאת קרבן. לדעת רבי אליעזר בן יעקב, "עד שיזרק עליו הדם" - עד שייזרק דם קרבנו על המזבח אסור לו להיכנס לבית המקדש ולאכול קודשים, והרי הוא מחוסר כיפורים ממש. כך הוא מבין את מהותו של הגר.
נראה שהתנא קמא חולק על כך, ושתי גישות בהסבר דעתו: האחת, שהבאת הקרבן היא המתירה אותו לשאת בת ישראל. השנייה, שאמנם אין הוא אוכל בקודשים עד שיקריב את קרבנו וייזרק הדם על המזבח, אך אין זה משום שנחשב כטמא, אלא משום שעדיין אינו יהודי - וזה המעכב אותו. לפיכך אין הוא קרוי מחוסר כיפורים לדעת התנא קמא.
לענייננו יש להבהיר כי הלשון "ייזרק" אינה נאמרה בדווקא: הגר יכול להביא עולת כבש זכר, ויכול להביא עופות - ובעופות אין זריקה אלא מיצוי, אך אחד הוא. הנקודה היא שדם הקרבן מגיע אל המזבח.
השני שמוסיף רבי אליעזר בן יעקב הוא הנזיר - מי שקיבל על עצמו להימנע לפרק זמן מסוים מצריכת מוצרי ענבים, מתספורת ומהיטמאות למת. בסוף תהליכו עליו להביא קרבנות, ועד שיביא את קרבנותיו, או לפחות אחד מהם, אסור לו לחזור ולשתות יין, להסתפר או להיטמא למת. לפיכך, אומר רבי אליעזר בן יעקב, אף הוא נחשב מחוסר כיפורים.
התנא קמא אינו סובר שזה נחשב מחוסר כיפורים: אין כאן עניין של טומאה וטהרה כלל, אלא עניין אחר לגמרי - ההיתר לעשות את שנאסר על הנזיר. ולפיכך אין התנא קמא מכניס אף את זה לרשימה.
להלכה: הרמב"ם כותב במפורש שארבעה הם מחוסרי הכיפורים, ואינו מזכיר לא את הגר ולא את הנזיר - כלומר, אין ההלכה מכניסה שניים אלו לרשימה.
לסיכום: בפרק זה נעסוק בשני חריגים לכללי הקרבנות: ארבעה קרבנות חטאת שאינם באים על חטא, וארבע עבירות שמביאים עליהן קרבן אף על הזדון. במשנה שלפנינו נמנו ארבעת מחוסרי הכיפורים - הזב, הזבה, היולדת והמצורע - שקרבנם חותם את תהליך הטהרה ומתירם בקודשים ובכניסה למקדש. רבי אליעזר בן יעקב הוסיף את הגר ואת הנזיר, ואילו התנא קמא סובר שאין עניינם טומאה וטהרה, וכך נפסק להלכה ברמב"ם.