כריתות פרק ג', משנה א'. אנו עוברים כעת לנושא של חטאת ואשם תלוי. חטאת מובאת כאשר אדם עובר על אחד מאיסורי הכרת בשוגג, ללא כוונה לעבור על התורה, ובשלב זה חלה עליו חובה להביא חטאת. אך אם אין הוא בטוח שנתחייב בחטאת, מביא הוא אשם תלוי - קרבן התולה את העונש, והוא מביאו עד שיוודע לו בבירור שנתחייב בחטאת, ואז יביא גם את החטאת עצמה.
מקור הדין ולשון הפסוק:
הפסוק העוסק בחטאת זו אומר: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה" - אדם שעבר על אחת מן העבירות שאנו עוסקים בהן, אך עשה זאת בשוגג. וממשיך הפסוק: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא, והביא את קרבנו". ויש לדייק: לא נאמר "נודע" באות נו"ן, שמשמעותו שהאדם עומד על כך מדעת עצמו, אלא "הודע" באות ה"א, שמשמעותו שאף אחרים מודיעים לו. מכאן החידוש: אם אחרים אומרים לו שעבר את העבירה, אף שהוא עצמו לא היה מודע לכך, מתחייב הוא בחטאת.
אלא שתנאי הוא בדבר: "הודע אליו" - הידיעה צריכה להגיע "אליו", אל תוך לבו פנימה. עליו לקבל את העובדה שחטא. אך אם אחרים מודיעים לו והוא דוחה את דבריהם, העניין מורכב הרבה יותר, ובכך עוסקת המשנה שלפנינו. זהו העיקרון המהותי: המילה "אליו" מלמדת שעליו לקבל בלבו שעשה שלא כשורה, ואם הוא מכחיש את עצם המעשה, ייתכן שלא יתחייב כלל.
לשון המשנה:
"אמרו לו: אכלת חלב - מביא חטאת". אף שנאמר "אמרו" בלשון רבים, הכוונה אפילו לעד אחד, ואפילו לאישה המעידה. חלב הוא השומן האסור שהעונש על אכילתו במזיד הוא כרת, וכאן אכלו בשוגג ולא שם לב לכך, ולפיכך חייב להביא חטאת. מדובר במקרה שבו שתק ולא הגיב כלל למידע שנמסר לו, ומשום כך הוא חייב: אנו מניחים ששמע את הדברים וקיבלם, שהרי לא השיב דבר.
נחלקו הראשונים במנגנון המדויק שבו הוא מתחייב בחטאת מכוח דברי אחרים:
מדין שתיקה כהודאה: כך למדו התוספות. כיוון שלא הגיב, הרי הוא מודה במשתמע שאכן היה כאן איסור, ומקבל את הדבר על עצמו, ולפיכך מתחייב בחטאת.
מדין עד אחד נאמן באיסורין: כך למדו הרמב"ן והרשב"א. יש כלל שאפילו עד יחיד, ואפילו אישה, נאמנים בענייני איסור והיתר. לפיכך, משהודיעו לו שעבר על איסור אכילת חלב ואין בפיו מה להשיב כנגד זה, מתחייב בחטאת.
"עד אומר אכל ועד אומר לא אכל":
אם באו שני עדים, האחד אומר שאכל את החלב והשני אומר שלא אכל - יש לנו סיבה שווה להאמין לכאן ולכאן. חטאת אינו יכול להביא, שמא אינו חייב בה. אך כאן נכנסת ההלכה המיוחדת של אשם תלוי: מי שאינו יודע אם נתחייב חטאת - שמא כן ושמא לא - מביא אשם תלוי. וכך גם בהמשך המשנה: "אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל" - אחת מעידה שאכל ואחת מעידה שלא אכל, ואין הכרעה, ולפיכך, אם אינו טוען אחרת, מביא אשם תלוי.
תנאי "נקבע איסורו":
נקודה חשובה נלווית לכאן: אין מביאים אשם תלוי על כל ספק שמא נעברה עבירה שחייבים עליה כרת, אלא נדרש שיהא "נקבע איסורו" - שנדע בוודאות שהיה כאן דבר אסור, ורק לגבי האדם עצמו יש ספק אם נכשל בו. המקרה הקלאסי: שני שותפים שניגשו למקרר, וכל אחד מהם נטל מן השומן ואכלו. התברר שאחד מן השניים אכל את החלב האסור והשני אכל את השומן המותר, ואין ידוע מי מהם עשה מה. שניהם מסופקים, ולפיכך שניהם מביאים אשם תלוי. זהו מצב של "נקבע איסורו": ידוע בוודאות והכול מסכימים שהיה חלב במקרר, ורק אין ידוע מי משני השותפים אכלו.
לעומת זאת, אם אין ידוע כלל אם היה חלב במקרר מלכתחילה - למשל, היו שם שתי מנות של שומן, ואחד השותפים קיבל אחת משתי המנות האחרונות מן הקצב, והקצב מתקשר ומודיע: "ייתכן שמה שקניתם היה איסור וייתכן שלא, איני יודע" - כאן אין כל ודאות שהגיע חלב אל המקרר. אין כאן "קבוע", אין איסור כרת קבוע ומוחלט בתערובת, ולפיכך אין מביאים אשם תלוי כלל. זהו דין נפרד בפני עצמו.
מכאן השאלה במקרה שלנו: עד אחד אומר שהיה חלב והשני אומר שלא היה - האם נחשב הדבר "נקבע"? הרמב"ן, וכן רוב הלומדים, סוברים שכן: משעה שאדם אחד מעיד על כך, הרי לצד זה מאומת שהיה חלב, וחוששים לכך ומביא אשם תלוי. אך יש החולקים וסוברים שלא, אלא אם כן שני העדים מעידים כאחד: "יודעים אנו בוודאות שהיה חלב במקרר, ורק אין אנו יודעים אם אדם זה אכל את החלב או את השומן". בלא אותו "נקבע", אין הדבר מגיע לרף המחייב אשם תלוי מלכתחילה.
"עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי":
עד אחד אומר לו "אכלת חלב", והוא משיב "לא אכלתי". העד מתעקש שבטוח בעדותו, והוא מתעקש שבטוח שלא אכל - ובמקרה זה פטור. וטעם הדבר: נדרש "הודע אליו", שיפנים את הדבר ויאמין בו. אם אינו מאמין ואינו מקבל את הדברים, אינו נדרש להביא חטאת כלל. אי אפשר לכפות על אדם דבר שאין לבו מקבלו, וזו דרשת הכתוב "אליו".
"שניים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי":
שני עדים הם רף הזהב לקביעת עובדה הלכתית בבית דין. באו שניים ואמרו: "ראינו את ראובן אוכל חלב. ייתכן שלא ידע מה הוא עושה וייתכן שהיה זה בשוגג, אך ראינוהו אוכל ויודעים אנו שחלב היה, ועתה חייב הוא בחטאת". וראובן משיב: "לא אכלתי". רבי מאיר אומר שחייב: משהעידו שני עדים, זו עובדה מוחלטת שאין עליה עוררין, בין שיודה ובין שלא יודה. וחכמים חולקים ואומרים שפטור, שהרי "אליו" משמעו שעליו לקבל את הדבר ולהאמין בו, וכנראה דין מיוחד הוא בחטאת: מי שאינו מאמין שעשה את המעשה, אינו חייב חטאת, אף ששני עדים מעידים בו.
טענת רבי מאיר: "אם הביאוהו שניים למיתה חמורה - לא יביאוהו לקרבן הקל?" אם שני עדים העידו שראוהו עובר עבירה שעונשה מיתה, והוא מכחיש - מאמינים להם ומוציאים אותו להורג, וזו חומרה שאין למעלה ממנה. הרי ששני עדים משקלם מוחלט בבית דין, והכחשת הנידון אינה מועילה לו כלל. וכי לא כל שכן שיהיו נאמנים לחייבו בקרבן הקל?
דחיית חכמים: "מה אם ירצה לומר מזיד הייתי". יש כלל הלכתי הנקרא מיגו, שעניינו: האמינו לטענה שאני טוען, שהרי אילו רציתי לשקר יכולתי לטעון טענה טובה יותר. כאן, העושה עבירה כאכילת חלב במזיד ובכוונה - פטור מחטאת. ואילו רצה אדם זה לשקר ולהיפטר מן החטאת, יכול היה לומר: "צודקים אתם, אכלתי את החלב כפי שראיתם, אך יודע הייתי מה אני עושה, ומזיד הייתי, ואיני חייב חטאת" - ובכך היה סוגר את הדיון, שהרי אין בידם להוכיח מה עבר בלבו. וכיוון שלא טען כן, יש להאמין לו בטענתו שלא אכל כלל.
בגמרא מצינו שתי דרכים בהבנת דעת חכמים:
חכמים אינם זקוקים כלל למיגו. לדעתם, דין מיוחד הוא בחטאת - בעינן "אליו", שיקבל את הדבר על עצמו, ואם אינו מאמין ואינו מקבל, אין נפקא מינה אם הודיעוהו שני עדים. ורק משום שרבי מאיר בא בטענת קל וחומר, השיבו לו שאף את טענתו יש לדחות, שכן קל וחומר זה יש בו נקודת תורפה מחמת המיגו. דרך זו נוחה יותר להבנה, שהרי הכלל הרגיל הוא שאין מיגו מועיל כנגד שני עדים, אלא כנגד עד אחד או כנגד סוגי טענות אחרים.
חכמים אכן סוברים שהלימוד מ"אליו" אינו מספיק כשלעצמו, אלא "אליו" בצירוף המיגו - שני הדברים יחדיו הם הפוטרים אותו מן החטאת.
בכל אופן, ההלכה היא בוודאי שאף אם שני עדים מעידים שאכל, אם הוא אומר שלא אכל - אינו מביא חטאת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין "או הודע אליו" - שאף הודעת אחרים מחייבת חטאת, ובלבד שתתקבל בלבו של החוטא. שתק - מביא חטאת (ונחלקו הראשונים אם מדין שתיקה כהודאה או מדין עד אחד נאמן באיסורין); העידו זה כנגד זה - מביא אשם תלוי, בכפוף לתנאי "נקבע איסורו"; הכחיש את דברי העד - פטור. ובמקרה של שני עדים נחלקו רבי מאיר וחכמים, ונפסק כחכמים מכוח הלימוד מ"אליו" ומכוח המיגו של "מזיד הייתי".