פסחים פרק ו', משנה א'. אנו חוזרים לעסוק בדיני אשם תלוי, והפעם בשאלה הבאה: מה דינה של בהמה שהוקדשה לאשם תלוי, ובטרם הושלמה הקרבתה נודע לבעליה שאין הוא צריך להביאה כלל?
לשון המשנה:
"המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא" - אדם הביא איל לבית המקדש והקדישו לאשם תלוי, ולאחר מכן נודע לו בוודאות שלא עבר את העבירה, כגון שלא אכל את החלב. מעתה אין הוא חייב באשם תלוי כלל, והשאלה היא מה ייעשה בבהמה.
מבחינה הלכתית, הדין שווה גם למצב שבו נודע לו בוודאות שאכן אכל את החלב - שאף בו אין הוא מביא אשם תלוי אלא חטאת. אלא שהמשנה נקטה במקרה המקל והמועדף, שבו התברר שלא חטא כלל. המשנה מחלקת בין שלושה שלבים, לפי מידת התקדמות העבודה.
שלב א' - "אם עד שלא נשחט" (הבהמה עדיין חיה):
"יצא ירעה בעדר, דברי רבי מאיר" - לדעת רבי מאיר ההקדש נעשה בטעות, על יסוד הנחה מוטעית שהוא חייב להביא את הקרבן. משנודע לו שלא היה עליו להקדישה, מתברר שאין כאן הקדש כלל. שהרי בהקדשות ובנדרים נדרש שהאדם יאמר את שהוא מתכוון לו ויתכוון למה שהוא אומר, וכאן נעשה הדבר מתוך טעות. לפיכך אין בכך כלום, והבהמה חוזרת להיות בהמת חולין רגילה ויוצאת לרעות בעדר.
"וחכמים אומרים: ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה" - כלומר: תרעה עד שייפול בה מום, ואז תימכר והכסף יינתן לקרבנות נדבה. טעם הדבר: אמנם אין הוא חייב להביאה, אך בשעה שהקדישה "לבו נוקפו" (לשון הגמרא) - לבו הלם בחזהו מרוב בהלה, שמא עבר עבירה חמורה שיש בה חילול שבת או חיוב כרת. מתוך כך גמר בדעתו והקדיש בהחלטה מוחלטת, ולא באופן שיתחרט אם יתברר שאינו חייב להביאה. סברה זו, שאינה שגרתית, מלמדת שההקדש לא נעשה על תנאי מובלע, ולפיכך הבהמה קדושה אף לאחר שנודע לו.
אלא שאין אפשרות להקריבה, שכן אין מביאים אשם תלוי נדבה. לפיכך יש לפדות את קדושתה, אולם אין פודים קדושת בהמת קודש כל עוד היא תמימה וראויה להקרבה, והבהמה כביכול תקועה. לכן ממתינים עד שייפול בה מום קבוע, ואז מוכרים אותה לאחר ופודים את קדושתה בכסף (ואף הבעלים עצמם יכולים לתת את הכסף), והכסף מתקדש בקדושת אותו אשם, שהוא מקדשי הקדשים.
כסף זה ניתן לבית המקדש לצורך "קיץ המזבח". כפי שלמדנו במסכת שקלים, היו במקדש שופרות - קופות ציבוריות - שהכסף שבהן שימש לקניית עולות נדבת ציבור, הן "קיץ המזבח", שהיו מקריבים בכל עת שהמזבח היה בטל, כדי שלא יעמוד המזבח ריק ותמיד תהיה עליו הקרבה. אלו קרבנות ציבור שהם קדשי קדשים, ולשם צריכים דמי הפדיון ללכת, כדברי חכמים.
"רבי אליעזר אומר: יקריב, שאם אינו בא על חטא זה, הרי הוא בא על חטא אחר" - אף שאין הקרבן בא עוד לכפר על אותו חטא, שהרי נתברר לו בוודאות מה עשה ומה לא עשה ואין צורך באשם תלוי, מכל מקום הוא בא לכפר על חטא אחר. שיטת רבי אליעזר, שנלמד עליה במשנה השלישית שבפרק, היא שאפשר להביא אשם תלוי נדבה, כשם שמביאים עולת נדבה ושלמי נדבה - לכפר על חטא שאין האדם יודע עליו, ואף אם ידוע לו שלא חטא כלל. ולא זו בלבד שרשאי להקריבו, אלא שאין בידו לבטלו: משהוקדש לאשם תלוי, מלכתחילה עמד בדעתו שאם יתברר שאינו חייב בו - יקריבנו לנדבה.
שלב ב' - "אם משנשחט נודע לו":
האיל כבר נשחט, אך דמו טרם נזרק על המזבח. אומרת המשנה: "הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה" - הדם נשפך לאמה, תעלת המים שבאמצע העזרה שדרכה זרמו המים אל נחל קדרון, וכך דינו של דם כל הקרבנות במקרה כזה; והבשר, הוא גוף הבהמה, יוצא לבית השרפה, מקום שבמתחם המקדש המיועד לשריפת קרבנות שנפסלו.
טעם הדין לפי כל אחת מן השיטות:
לשיטה הסוברת שהבהמה קדושה: הרי זה קרבן שנשחט ואי אפשר להקריבו, ולפיכך בשרו נשרף. זו ההלכה, שהרי אין אפשרות להביאו.
לשיטת רבי מאיר: כיוון שסבר שיש בהקדש תנאי מובנה, שאם יתברר לאדם שלא היה עליו להביא אשם תלוי אין ההקדש חל, נמצא שאין כאן קרבן אלא חולין שנשחטו בעזרה, ולפיכך הדם נשפך לאמה. ואשר לבשר - הלכה למעשה יש לקבור חולין שנשחטו בעזרה ולא לשורפם, אלא שכאן מודה רבי מאיר לחכמים, שחששו שיטעו הרואים ויסברו שקרבן הוא זה שקוברים ואין שורפים אותו. לפיכך אמר שישרף, כדי להשאיר את הדברים פשוטים; ומאחר שממילא פסול הוא, אף השריפה ממלאת את החובה - אלא שלפי רבי מאיר אין זה אלא מדרבנן.
לשיטת רבי אליעזר: אין כאן בעיה כלל. ממשיכים בעבודה, זורקים את הדם על המזבח כקרבן נדבה, ובכך הושלם הדבר.
שלב ג' - לאחר שנזרק הדם:
אם כבר נזרק הדם על המזבח, ורק אז נתברר שהאדם לא חטא כלל, או שחטא בוודאות - הכל כשר. אף אם בשר הקרבן טרם נאכל, נאכל הוא בלא כל בעיה, שכן זו כל מהותו של אשם תלוי: הכל יודעים שהמביא אשם תלוי עשוי לעמוד בעתיד על האמת, באופן שיתייתר הצורך באשם, שהרי אין מביאים אשם תלוי אלא כשאין ידוע מה אירע. ואין נפקא מינה אם נודע הדבר כעבור דקה או כעבור עשר שנים - משנעשה, נעשה. מצוות האשם התלוי נתקיימה, האדם זכה לתלייה זמנית של השלכות חטאו, המזבח מקבל את חלקו והכהנים אוכלים את הבשר, ככל אשר צריך להיות. זהו בדיוק אשם תלוי וזו פעולתו, ואין כאן בעיה כלל.
שיטת רבי יוסי:
נותרה לנו שיטה נוספת, שיטת רבי יוסי, הסובר שדי בכך שהדם נתקבל בכלי אף שעדיין לא נזרק. כזכור, מבין שלבי העבודה - תחילה השחיטה, ולאחריה הקבלה, קבלת הדם בכלי שרת, כלי מקודש. לדעת רבי יוסי, משנתקבל הדם מן הבהמה בכלי השרת, יש לזרקו על המזבח, אף אם באותה שעה נתברר שאין עוד צורך באשם תלוי. ואף שרבי יוסי סובר שאין מביאים אשם תלוי נדבה, מכל מקום הדם נזרק והבשר נאכל.
שני עקרונות ביסוד שיטתו:
כשם שיש דברים שאם עלו על המזבח אין מורידים אותם, אף כשמתברר שהייתה כאן טעות, כך אף כלי השרת מכשיר קרבנות פסולים מסוימים. משנכנס הדם לכלי השרת, כביכול מתקדשת הבהמה ובכך נפתרת הבעיה. במילים אחרות: אותה פעולה שהמזבח פועל, נעשית כבר בכלי השרת.
משנמצא הדם בכלי השרת, נחשב הדבר כאילו כבר ניתן על המזבח, ואין כאן שלב נפרד. קו הסיום של כל עבודה, הקובע אם כבר פעלה את פעולתה, הוא הגעתה למזבח; ולדעת רבי יוסי, משהדם בכלי השרת ומוכן להינתן, נחשב כאילו כבר ניתן.
חכמים חולקים על שני העקרונות כאחד: אין קסם בכלי שרת, ואין עצם כניסת הדם לתוכו מכשירה אותו; ואף אם הדם בתוך כלי שרת, אין הדבר נחשב כאילו עלה על המזבח. והלכה כחכמים.