משנה א' בפרק ד' במסכת כריתות פותחת את הנושא המרכזי של המשך המסכת: אשם תלוי. קורבן זה נקרא 'תלוי' משום שהוא משהה את השלכותיו של מצב שבו עשה אדם מעשה שאילו ודאי היה עושהו, היה מתחייב עליו חטאת - אלא שאין הוא יודע בוודאות אם אכן עשאו. מאחר שאין מביאים חטאת מספק, כפי שלמדנו, מביא הוא אשם תלוי תחתיה. אשם תלוי משהה את השלכות החטא, אך אין הוא מכפר כפרה גמורה: אם יתברר לאחר מכן שאכן עבר את העבירה, יהיה עליו להביא חטאת.
יש לזכור כי חטאת באה רק על עבירה שיש בה חיוב כרת, וכשנעברה בשוגג. לפיכך כל המקרים במשנתנו עוסקים באדם שסבר כי הוא נוהג כשורה ופועל בהיתר, ולבסוף התברר כי ייתכן שנכשל באיסור וייתכן שלא - ועל כן הוא מביא אשם תלוי.
לשון המשנה:
"ספק אכל חלב ספק לא אכל" - אדם שאינו יודע אם אכל חלב, הוא השומן האסור שחייבים על אכילתו כרת, כפי שלמדנו. "ואפילו אכל, ספק יש בו כשיעור ספק שאין בו" - ואף אם אכל, אין הוא יודע אם אכל את השיעור המחייב. בכל איסורי האכילה השיעור המחייב הוא כזית, הנאכל בתוך משך הזמן של כדי אכילת פרס, והעיקר כאן הוא שיעור הכזית.
שתי דרכים בהבנת המשנה:
רש"י, הרמב"ם והברטנורא: לפניך שני מקרים נפרדים. האחד - אכל ואינו יודע מה אכל. השני - אינו יודע אם אכל שיעור ממה שנאסר עליו, שהרי אין חיוב חטאת בפחות מכשיעור.
תוספות: לפנינו מקרה אחד בלבד, והוא ספק ספיקא - שני ספקות כאחד: ראשית, אין הוא יודע אם אכל את דבר האיסור; ואף אם אכלו, אין הוא יודע אם אכל ממנו את הכמות המחייבת. לפי דרך זו מתחדש חידוש גדול, שאף על ספק ספיקא מביאים אשם תלוי - אך אין ההלכה כן.
"איקבע איסורא":
המשנה מפרטת את המקרה, שכן אין די בכך שאדם מסופק אם עבר עבירה אם לאו. נדרש מה שנקרא 'איקבע איסורא' - שהאיסור יהיה קבוע ומוחלט במציאות, כלומר שנדע בוודאות כי היה כאן איסור, והספק הוא רק אם האדם נכשל בו ובא עמו במגע.
לפיכך אין המשנה עוסקת במי שאכל דבר אחד ומסופק אם היה חלב אם לאו, אלא: "חלב ושומן לפניו, אכל את אחד מהן ואין ידוע איזה מהן אכל" - שתי חתיכות שומן היו מונחות לפניו, אחת חלב ואחת שומן המותר באכילה. הוא אכל אחת מהן וחברו אכל את השנייה, ושוב אין בידו לברר איזו מהן אכל. במקרה כזה יביא אשם תלוי, עד שיתברר מי אכל את החלב, אם ניתן יהיה לברר זאת כלל.
וכן במקרה של השיעור: יש הלומדים כי משעה שידוע בוודאות שהיה שם חלב, אף אם אין ידוע כמה חלב היה שם, נחשב הדבר ל'איקבע איסורא' ודי בכך כדי לעורר את השאלה. ואחרים לומדים כי יש לדעת בוודאות שהיה שם שיעור שלם, לפחות כזית של חלב, והספק הוא רק אם אכל האדם כשיעור כזית. מכל מקום, בכל המקרים מדובר באדם שאכל דבר שסבר כי הוא מותר.
מקרים מקבילים בתחומים נוספים:
"אשתו ואחותו עמו... ושגג באחת מהן ואין ידוע באיזו מהן שגג" - אדם שהיו עמו בבית אשתו ואחותו, ובא על אחת מהן ואינו יודע על מי בא. אילו הייתה זו אחותו ובשוגג, היה מתחייב חטאת; ומאחר שאשתו מותרת לו ואין ידוע במי מהן מדובר, מביא הוא אשם תלוי.
"שבת ויום חול... ועשה מלאכה באחת מהן ואין ידוע באיזו מהן עשה" - מדובר בזמן בין השמשות, שיש בו צד של שבת וצד של חול. עשה מלאכה בבין השמשות ואינו יודע אם נעשתה המלאכה בשבת או ביום חול, ולפיכך מביא אשם תלוי.
הלשון "שגג" הנקוטה כאן טעונה ביאור, ואין להרבות בדיוקה: היא באה כדי להקביל ללשון המשנה הבאה. שהרי אם בא על אחותו - אכן שגג ועשה זאת בטעות; ואם בא על אשתו - אין כאן שגגה כלל. עיקר הנקודה הוא שאין הוא יודע במי מהן מדובר, ועל כן יביא אשם תלוי.
במקרה של שבת ויום חול נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ם, הדין נוהג בין בבין השמשות של ערב שבת ובין בבין השמשות של מוצאי שבת - בשניהם יש חול ויש שבת, ואין ידוע באיזה צד של הקו המפריד נעשתה המלאכה. לדעת תוספות, מדובר דווקא במוצאי שבת, שכן שם ידוע בוודאות שהיה איסור - השבת הייתה כאן בוודאות, והספק הוא רק אם נעשתה המלאכה בתוך השבת או לאחריה. נמצא שההלכה במקרה זה נחלקת בין הרמב"ם לתוספות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסודו של אשם תלוי - קורבן הבא על ספק עבירה שחייבים על ודאה חטאת, המשהה את השלכות החטא ואינו מכפר כפרה גמורה. עמדנו על שתי הדרכים בהבנת לשון המשנה, על התנאי של 'איקבע איסורא' המחייב ודאות בקיומו של האיסור, ועל שלושת המקרים שמנתה המשנה: חלב ושומן, אשתו ואחותו, ושבת ויום חול בבין השמשות.