במשנה הקודמת נמנו שלושים ושש העבירות שהעונש עליהן כרת. כעת מגיעה המשנה אל הנקודה שאליה חתרה: מה דינו של העובר על אחת מהן, ובאילו נסיבות.
שלושת מצבי החיוב:
"על אלו חייבין על זדונן כרת" - העובר במזיד, עונשו כרת, אותו ניתוק אלוקי שהוסבר בהקדמה.
"ועל שגגתם חטאת" - העובר על אחד מן הדברים הללו בשוגג, שעשה מעשה עבירה שלא בכוונה, חייב להביא קורבן חטאת.
"ועל לא הודע שלהן" - מי שאינו יודע בוודאות אם עבר. למשל, יודע הוא שבא על אישה, אך אינו יודע אם אמו הייתה או לא.
החטאת האמורה כאן היא חטאת קבועה, כלומר שעירה או כבשה בת שנתה, וזהו המצב הרגיל. במקרה של ספק אי אפשר להביא חטאת, שכן אין דבר כזה להביא חטאת מספק, וכפי שנראה בהמשך. תחת זאת מביא האדם אשם תלוי - קורבן האשם המשהה: לא שעירה או כבשה, אלא איל, כבש זכר בן שנה, חודש ויום. קורבן זה משהה את השלכותיה של העבירה החמורה, ואם יתברר לאחר מכן מי או מה היה המצב, ויתברר שאכן היה חייב - יביא אז קורבן נוסף כחטאת, אם מחויב הוא בכך.
היוצאים מן הכלל:
כלל זה נאמר לגבי רשימת השלושים ושש, אך יש בו כמה יוצאי דופן: "חוץ מן המטמא מקדש וקודשיו" - אדם שהוא טמא ונכנס לשטח המקדש, או שהוא טמא ואכל קודשים, בין מנחות ובין זבחים וכיוצא בהם. הכניסה והאכילה אסורות עליו, ואם עבר ועשה כן, אין חיובו חטאת קבועה אלא קורבן עולה ויורד, קורבן החטאת המשתנה בהתאם למה שידו משגת:
אם ידו משגת להביא שעירת עיזים או כבשה - חייב בהן.
ואם אין ידו משגת - מביא שתי ציפורים: שני תורים (תורי בר) או שני בני יונה (גוזלי יונים).
ואם עני הוא עד שאף שתי הציפורים אין ידו משגת - מביא מנחת חוטא, מנחת סולת פשוטה של החוטא.
מאחר שקורבנם של שני אלו משתנה ואינו קבוע, נמצא שאין בהם חטאת קבועה אלא קורבן עולה ויורד, וממילא אף אשם תלוי אין בהם - שהרי האשם התלוי בא דווקא במקום שיש ספק בחיוב חטאת קבועה. אלו דברי רבי מאיר, וזוהי שיטתו.
מחלוקת רבי מאיר וחכמים במגדף:
חכמים מסכימים לדברים, אלא שהם מוסיפים לרשימת היוצאים מן הכלל דבר נוסף: "אף המגדף" - הוא המזכיר את שם השם כדי לברך את השם, כפי שנתבאר קודם לכן, המדבר כלפי מעלה.
ומקורם בפסוק: "תורה אחת תהיה לכם לעושה בשגגה" - למדים אנו שהחיוב חל על העושה, על מי שעושה מעשה בשגגה, בלא כוונה לעבור על האיסור. כלל זה, שנאמר בעבודה זרה, מוחל אף על שאר העבירות שיש בהן חיוב כרת. אך כאן, מאחר שאין בו מעשה - "יצא מגדף שאינו עושה מעשה". המגדף אינו עושה דבר אלא מדבר בלבד, ולדעת חכמים אין הדיבור נחשב מעשה. לפיכך אף המגדף פטור מלהביא חטאת אם פעל בשוגג.
רבי מאיר חולק והולך בשיטה הידועה כשיטת רבי עקיבא: הכלל של לאו שאין בו מעשה אינו פוטר, ואף העובר בדיבור בלבד בכלל החיוב. לפיכך, לדעת רבי מאיר כשיטת רבי עקיבא, המגדף חייב להביא חטאת קבועה. וההלכה כחכמים.
החשבון למעשה:
לאור זאת יעלו דברי הרמב"ם כך: אף שהמשנה מנתה שלושים ושש, כפי שנאמר יש בסופו של דבר ארבעים ושמונה. הרמב"ם כותב במפורש שארבעים ושלוש עבירות הן שחייבים עליהן חטאת קבועה. כלומר: ארבעים ושמונה עבירות שעונשן כרת, אך רק ארבעים ושלוש מהן מחייבות חטאת כשעוברים עליהן בשוגג.
מהם, אם כן, חמשת המקרים היוצרים את ההפרש?
טמא שנכנס לבית המקדש.
טמא שאכל קודשים - שני אלו נמנו במשנתנו במפורש, ואין בהם חטאת קבועה אלא קורבן עולה ויורד.
המגדף - שיש בו חיוב כרת, אך אינו מביא חטאת קבועה משום שאין בו מעשה.
אי עשיית ברית מילה.
הימנעות מהשתתפות בקורבן פסח - שני אלו נמנו במשנה הקודמת, ואף שיש בהם חיוב כרת, מאחר שהן מצוות עשה אין עליהן חטאת.
לסיכום: חמשת המקרים הללו, כשהם מנוכים מסך ארבעים ושמונה, מביאים אותנו לארבעים ושלוש - מספר העבירות שיש עליהן חיוב של חטאת קבועה כשאדם עובר עליהן בשוגג.