כלים, פרק כ"ד, משנה י"ז. משנתנו עוסקת בקופות, כלומר סלים או תיבות, שחוברו זו לזו עד שהשתיים משמשות עתה ככלי אחד, ושואלת כיצד נוהגת הטומאה במקרה כזה.
הכלל הקובע הוא זה: כששני חלקים חוברו לכלי אחד, אנו מזהים מי מהשניים הוא העיקר, גופו של הכלי, ודינו של הכל נגרר אחריו. אם אותו חלק עיקרי טמא, כל המחובר אליו טמא עמו; ואם הוא טהור, גם השאר טהור. המשנה מלמדת אותנו כיצד להכיר את החלק העיקרי כשהכלי שלפנינו נוצר מחיבור קופה אחת לחברתה.
המשנה פותחת במניין: "שלוש קופות הן", שלושה דינים נפרדים נאמרים כאן בקופות שחוברו זו לזו.
קופה מהוהה שנתלתה בבריאה
"מהוהה שתלייה על הבריאה": קופה שנתבלתה שימשה כטלאי לקופה שעדיין בריאה. הבעל נתן את זו בתוך זו וחיבר את השתיים יחד. במקרה כזה "הולכין אחר הבריאה", הולכים אחר הקופה הבריאה, שהרי היא בעליל העיקרית. אם הקופה הבריאה טמאה, אף הקופה המהוהה המחוברת אליה נטמאת; ואם הבריאה טהורה, גם המהוהה טהורה.
קופה קטנה שנתלתה בגדולה
"קטנה על הגדולה": כאן אין אחת מהן מהוהה, שתיהן כשרות לשימוש במידה שווה, ואינן נבדלות אלא במידתן, שהקטנה חוברה לגדולה. כאן הגורם המכריע הוא השיעור: "הולכין אחר הגדולה", הכלי המחובר מקבל את טומאתו או את טהרתו מן הקופה הגדולה.
שתי קופות שוות
"היו שוות, הולכין אחר הפנימית": אם שתי הקופות היו שוות בגודלן וגם שוות במצבן, שאין לנו במה לדרג ביניהן, לא בחוזק ולא בגודל, הולכים אחר הפנימית. הקופה שנתנו אותה בפנים נחשבת החשובה שבשתיים, ודינו של הכלי כולו נקבע על פיה.
רבי שמעון: כף מאזניים שנתלתה במיחם
רבי שמעון מוסיף דוגמה נוספת: "כף מאזניים", אחת הכפות של מאזני שקילה, "שתלייה על שולי המיחם", שמישהו השתמש בה לתקן את תחתיתו של מיחם. במקרה שהוא מתאר, הטומאה שרתה על הכף והמיחם עצמו עמד בטהרתו, ואנו מבקשים לדעת מה דינו של המיחם לאחר שחוברו השניים.
ופסקו: "מבפנים טמא, מבחוץ טהור". אם נתלתה הכף בפנים, בצדה הפנימי של שולי המיחם, נטמא המיחם ככף; ואם נתלתה מבחוץ, נשאר המיחם בטהרתו. והטעם על פי הכלל שכבר נאמר: הכף והמיחם שווים בגודלם ובמצבם, ולפיכך הולכים אחר הפנימי שבהם. כשהכף הטמאה בפנים, הכף והמיחם שניהם טמאים; וכשהמיחם הטהור הוא הפנימי, המיחם והכף שניהם טהורים.
כף שנתלתה בצידו של המיחם
"תלייה על צידה": הכף נתנה כטלאי בדופנו של המיחם ולא בתחתיתו. בזה פוסקת המשנה "בין מבפנים בין מבחוץ", בין שנתלתה על פני הדופן מבפנים ובין שנתלתה עליו מבחוץ, הדין "טהור". כף המשמשת טלאי בדופן המיחם היא הקטנה שבשניים בשיעורה, ולפיכך נדחה מבחן הפנימי והחיצוני וחוזרים אנו לדין הגדול, שהוא כאן המיחם. והמיחם אין עליו טומאה, ועל כן הכלי המחובר, מיחם עם כף, נשאר בטהרתו.
נמצא שמשנתנו מעמידה לנו סדר עדיפויות ברור בקופות ובכלים שחוברו לאחד: תחילה החוזק, אחר כך הגודל, ורק כששניהם שווים ממש אנו בודקים מי מהם נמצא בפנים.