כלים, פרק י"ז, משנה י"ז. המשנה שלפנינו מונה שורה של חפצי עץ וכלי קליעה שהיו בשימושם של אומנים ובעלי חנויות, ושואלת על כל אחד מהם את אותה שאלה יסודית: האם לפנינו כלי קיבול אמיתי, כלומר בית קיבול, או שביסודו אין זה אלא שטח שטוח? כלי עץ מקבל טומאה רק כשהוא מכיל דבר בתוכו, ופשוטי כלי עץ שאין בהם חלל אינם מקבלים טומאה. לאחר מכן עוברת המשנה לחפצים הקלועים מקש ומקנים, ושואלת אם הם חזקים ומחזיקים מעמד די כדי להיקרא כלי בכלל.
תחתית הצורפים
"תחתית הצורפים טמאה": טבלת העץ המונחת תחת מקום עבודתו של צורף הזהב או הכסף מקבלת טומאה. אומנים אלו היו יושבים ועושים את מלאכתם כשתחתיהם טבלת עץ מוקפת שפה, וכשהיו משייפים ומעצבים את המתכת היו נשורות הזהב והכסף הזעירות נופלות לתוכה ומתקבצות שם. מאחר שהשפה עושה את הטבלה לדבר שמחזיק באמת את מה שבתוכו, ומה שבתוכו יקר ערך, הרי היא נחשבת בית קיבול ומקבלת טומאה.
הנפחים העובדים בברזל, הנפחים, יושבים על טבלה שצורתה זהה לחלוטין, ואף על פי כן פוסקת המשנה בשלהם: טהורה, אינה מקבלת טומאה. השפה אולי זהה, אך נשורות הברזל הנופלות במלאכה כזו אין להן שום ערך, ואין אדם טורח לאסוף אותן. נמצא שהטבלה מעולם לא נעשתה במטרה להחזיק את מה שנופל לתוכה, וחפץ שנעשה בלא כל כוונה לקבל אינו נחשב בית קיבול כלל, ואין לטומאה במה להיאחז.
המשחזת
הפריט הבא במשנה הוא המשחזת, גוש עץ שעליו היו משחיזים את הסכינים. אם היא כזו שיש בה, כלומר שיש בה, בית קיבול שמן, מקום קטן וחקוק לשמן, הדין הוא טמאה. בשעת ההשחזה היו נותנים שמן על פני הגוש, ואותו חקק קטן שבו נאגר השמן הוא חלל של ממש. מחמתו נחשב כל הגוש חפץ שמחזיק דבר בתוכו, ולפיכך הוא בא לכלל טומאה.
"ושאין בה, טהורה": משחזת שאין בה חקק לשמן טהורה. בלא כל חלל אין היא אלא כלי עץ פשוט, ופשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה.
הפינקס
השלישי הוא הפינקס, לוח העץ שעליו היו כותבים. כשיש בו בית קיבול שעווה, מקום שמחזיק את השעווה, הדין הוא טמא. חנווני היה מחזיק לוח כזה מרוח בשעווה וחורט בו את רשימותיו בעט. לוחות מסוג זה נעשו בכמה אופנים: יש שהיו לוחות חלקים, יש שהיתה בהם שעווה נתונה על פני הלוח, ויש שנעשו עם גבשושית מקיפה בשוליים כדי שהשעווה תישאר במקומה. בסוג האחרון הזה מדברת המשנה, ודווקא משום שהשפה המוגבהת עושה את הלוח לדבר שמחזיק את השעווה בתוכו, הרי הוא בגדר כלי קיבול ומקבל טומאה.
"ושאין בו, טהור": פינקס שאין לו שפה המחזיקה את השעווה טהור. שם השעווה מרוחה על פני השטח בלבד, והלוח עצמו אינו מכיל דבר, ונשאר פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה.
כלים הקלועים מקש ומקנים
מכאן עוברת המשנה לכלים העשויים מקש, מקנים ומגידולים דומים. כלי כזה דינו ככלי עץ: אם הוא חזק ועשוי להתקיים ולא דבר שנעשה לשעה, ויש בו בית קיבול, הרי הוא מקבל טומאה. מחצלת הקלועה מקש או מקנים שנעשתה כדי לשכב או לשבת עליה מקבלת דין מִשְׁכָּב, ולפיכך היא יכולה לקבל טומאת מדרס.
עתה מובאים שני פריטים כמקרה של מחלוקת: מחצלת הקש, מחצלת קלועה מקש שנעשתה לישיבה, ועמה שפופרת הקש, קנה קש שנעשה לשמש כבית קיבול. בשניהם דעתו של רבי עקיבא היא מטמא, כלומר הם באים לכלל טומאה, שכן לדעתו יש בקש די חומר כדי שהעשוי ממנו ייחשב כלי. לעומתו דעתו של רבי יוחנן בן נורי היא מטהר: שניהם אינם מקבלים טומאה, שכן הקש אינו מתקיים די כדי שחפצים כאלה ייקראו כלים.
על כך מוסיף רבי שמעון מקרה נוסף, אף של פקועות, וכן העשויים מגבעולי אבטיח או דלעת, כיוצא בהן, הם באותה קטגוריה ממש כמו של הקש. כלומר, כשעושים מחצלת או שפופרת מגבעולים כאלה, אותו נימוק עצמו קובע בהם: אחד משני התנאים היה מטמא אותם, והשני היה מטהר.
"מחצלת קנים ושל חילף, טהורה": מחצלת הקלועה מקנים, או מאותו עשב גס הנקרא חילף, טהורה. מחצלת כזו קשה וגסה מכדי לשבת עליה בנוחות, ולכן אין דרך לעשותה לישיבה אלא לצל. ומאחר שאינה מיוחדת לישיבה או לשכיבה, אין דרך שתיטמא בה.
המקרה החותם הוא שפופרת הקנה, חתיכת קנה שחתכה לקבלה, שאדם חתך ופתח אותה כדי שתשמש בית קיבול. דינה טהורה, וכך היא נשארת, אומרת המשנה, עד שיוציא את כל הקש שבה, עד שיוציא את כל התוך הלבן הממלא את הקנה מבפנים. כל זמן שאותו תוך רך לא הוצא, אי אפשר להניח בקנה דבר ואינו בית קיבול; רק כשהוא מרוקן לגמרי הוא נעשה כלי שהטומאה יכולה להיכנס לתוכו.
בכל המקרים הללו נוקטת המשנה אמת מידה אחת ועקבית. עץ, קש וקנה נעשים כלים המקבלים טומאה כשהם מחזיקים דבר באמת: שפה שאוגרת נשורות יקרות, חקק שמכיל שמן, גבשושית שמחזיקה את השעווה במקומה, שפופרת שרוקנו את תוכה. ואילו כשהחפץ אינו אלא שטח שטוח, או שמה שבתוכו חסר ערך, או שהחומר רופף מדי והצורה גסה מדי לשימוש שנועד לו, הוא נשאר טהור.