כלים, פרק כ"ד, משנה ט"ז. פרקנו בנוי כשרשרת ארוכה של הלכות, וכולן נסובות סביב נוסחה אחת: חפץ שגור בבית מתחלק לשלושה סוגים, ולכל סוג מקומו שלו בדיני טומאה. בצורה אחת משמש החפץ לישיבה או לשכיבה, ולפיכך הוא מקבל טומאת מדרס, הטומאה שמעביר זב (או מי ששוה לו בטומאתו) בישיבתו או בלחיצתו עליו. בצורה שנייה אין יושבים עליו כלל, אך הוא כלי או בגד לכל דבר, ולכן הוא מקבל טומאת מת ושאר הטומאות, אבל לא מדרס. ובצורה שלישית אין הוא נחשב כלי כלל ונשאר טהור לגמרי. כאן מיישמת המשנה את החלוקה המשולשת הזאת בשבכה של אישה.
החפץ שלפנינו הוא השבכה, רשת ארוגה שהנשים היו פורשות על שערן. היא שימשה כמה צרכים: חיממה את הראש, כיסתה את השיער משום צניעות, והחזיקה את השיער אסוף שלא ייפרע.
פותחת המשנה: "שלשה סבכות הן", שלושה מיני שבכה יש, וההלכה שונה בכל אחד מהם.
"של ילדה טמאה טומאת מדרס". שבכה של ילדה מקבלת טומאת מדרס. שלה הייתה עשויה רכה ומרופדת, ובשעה שלא חבשה אותה הייתה יושבת עליה. הואיל והיא משמשת גם למושב, היא נמנית עם הדברים שמקבלים טומאת מדרס.
"של זקנה טמאה טומאת מת". שבכה של זקנה מקבלת טומאת מת, שהרי היא בגד. אבל טומאת מדרס אין בה: שבכה כזו הייתה קשה ולא רכה ומרופדת, ואין אישה סומכת עליה את כל כבדה. בגד, כן; מושב, לא.
"ושל יוצאת לחוץ טהורה מכלום". השבכה השלישית נחבשה בשעה שהאישה יצאה מן הבית. כיסוי קטן היה, שנפרש על השבכה הרגילה שלה ושמר על השבכה ועל השיער מפני הגשם והלכלוך. על זו פוסקת המשנה "טהורה מכלום", טהורה מכל מיני טומאה. כיוון שכל תפקידה אינו אלא שמירה, אין היא נחשבת כלי בפני עצמו, ואין הטומאה נאחזת בה. הדבר מקביל לכפפות המגן שנידונו במשנה הקודמת: כל מה שכל קיומו אינו אלא להגן על דבר אחר מפני נזק או זוהמה, אינו נמנה בעצמו ככלי, ולפיכך הוא נמצא כולו מחוץ לתחומם של דיני טומאה.
שלושה ביטויים קצרים פורשים אפוא את כל הקשת: שבכת הילדה המרופדת, שהיא גם מושב ומקבלת מדרס; שבכת הזקנה הקשה, שהיא בגד ומקבלת טומאת מת; וכיסוי הגשם שליציאה לחוץ, שאינו אלא מגן ונשאר טהור לחלוטין.