כלים, פרק י"ז, משנה ט"ז. פשוטי כלי עץ, כלים שאין בהם בית קיבול כלל, אינם מקבלים טומאה. משנתנו מונה סדרה של כלים כאלה שהותקן בהם במתכוון בית קיבול נסתר, ובכל אחד מן המקרים הללו נעשה בית הקיבול כדי לרמות מישהו. המשנה פותחת בשני כלים כאלה, וממשיכה ומונה עוד כמה.
קנה המאזניים
הפריט הראשון הוא "קנה מאזנים", המוט האופקי של מאזני שקילה. בימים ההם שקלו סחורה במאזניים בעלי שתי כפות: הקונה שביקש ליטרא של קמח היה רואה את החנווני מניח משקולת של ליטרא בכף אחת ויוצק קמח בכף השנייה, עד ששתיהן נעמדות באותו גובה. משהשתוו שני הצדדים, ידעו הכול שהכמות מדויקת. הקנה הנמתח למעלה חלק לגמרי, פשוטי כלי עץ שאין בו כדי לקבל דבר, וכלי כזה אינו מקבל טומאה.
המחק
המקרה השני הוא "והמחק", מקל למחיקת המידה. מדידת נפח נעשתה על ידי מילוי כלי שנפחו ידוע, ואחר כך העברת כלי שטוח על פני השפה כדי שלא יישאר קמח גדוש מעליה. משהוחלק פני השטח, מה שנשאר בפנים היה מידה מדויקת. גם המחק הזה הוא בדרך כלל חתיכת עץ פשוטה שאין בה בית קיבול, ולכן גם הוא אינו מקבל טומאה.
בית הקיבול הנסתר למתכת
אלא שהמשנה מדברת במקרה "שיש בהן בית קיבול מתכות", ששני הכלים הללו יש בתוכם חלל נסתר למתכת. ומטרתו של אותו חלל היא רמאות.
במאזניים, המתכת מחליקה בתוך הקנה לצד שהרמאי רוצה להכביד עליו. אם הוא הקונה, הוא מסיט את המתכת לצד שבו מונחת המשקולת. אותו צד יורד עכשיו למטה, והמוכר נאלץ להוסיף קמח עוד ועוד עד שהכפות משתוות סוף סוף, ונמצא הקונה יוצא עם יותר ממה ששילם עליו. ואם הוא המוכר, הוא מסיט את המתכת לצד שבו הקמח, וכך נדרש פחות קמח עד שהמאזניים מתאזנים, והלקוח מקבל פחות ממה שקנה.
במחק התחבולה פועלת אחרת. המחק היה נעשה בדרך כלל מעץ זית, עץ שאינו כבד מדי ואינו קל מדי. המשקל חשוב כאן: מחק כבד מדי שוקע לתוך הכלי וגורף עמו יותר מדי קמח, ומחק קל מדי אינו לוחץ די הצורך ומשאיר גבשושית קטנה של קמח מעל השפה. לפיכך הרמאי מגלף את המחק שלו דווקא מן העץ הנכון, אבל מחלל את תוכו. כשהוא הקונה, הוא משאיר את החלל ריק. המחק עכשיו קל מדי, אינו לוחץ, ונשאר במידה קמח נוסף לטובתו. וכשהוא המוכר, הוא ממלא את החלל במתכת. עכשיו המחק כבד, הוא חופר לתוך הקמח בשעה שהוא עובר עליו, והקונה נשאר עם פחות ממידה מלאה.
מוט הנשיאה
המשנה עוברת לפריט נוסף, "והאסל", מוט שנושאים על הכתף, שיש בו "בית קיבול מעות", חלל נסתר למטבעות. אדם היה מניח מוט כזה על כתפו וחבילתו תלויה ממנו. פועל רמאי היה מגלף בעץ חלל קטן ומחביא בתוכו את כספו. בתום יום העבודה, כשבעל הבית שאל אם כבר קיבל את שכרו, היה הפועל מתעקש שאין עליו כלום. הוא אף היה מזמין את בעל הבית לחפש עליו, ומכיוון שהמעות היו טמונות בתוך המוט, החיפוש לא העלה דבר, וכך קיבל תשלום פעם שנייה.
קנה של עני
הפריט הבא הוא מקל ההליכה של עני, "וקנה של עני", שיש בו "בית קיבול מים", חלל נסתר המחזיק מים. אותו קבצן היה מכריז שהוא באמצע תענית, כדי שירחמו עליו ויתנו לו ביד רחבה יותר. ואחר כך, כשאיש אינו מביט, היה לוגם מן המים החבויים בתוך המקל ומחזיק את כוחו.
המקל עם המזוזה
הרשימה נחתמת ב"ומקל", מטה הליכה, שנחלל תוכו כדי להחזיק מזוזה יחד עם מרגליות. זו הייתה תחבולה לחמוק מן המוכס. המבריח היה מטיל את המרגליות לתוך החלל ומניח מזוזה מעליהן. אם היה הפקיד מגלה את בית הקיבול, היה בעליו מציג את המזוזה וטוען שזהו חפץ של קדושה הפטור ממכס, שהוא נושא כסגולה לשמירה בדרך. המרגליות שמתחת לא נתגלו, והאוצר הפסיד את המכס המגיע לו עליהן.
ההלכה
על כל אלה פוסקת המשנה "הרי אלו טמאין", הם מקבלים טומאה. אף שכל אחד מהם הוא פשוטי כלי עץ שמן התורה אינו מקבל טומאה, מכיוון שנעשה בו חלל נסתר, אנו מחשיבים את החלל הזה כבית קיבול גמור, והכלי יכול עכשיו להיטמא.
התלבטותו של רבן יוחנן בן זכאי
שורתה האחרונה של המשנה, "ועל כולן", על כל אחת מן התחבולות הללו, מביאה את דברי רבן יוחנן בן זכאי: "אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר". אוי לו אם ילמד את ההלכות הללו, ואוי לו אם ישאיר אותן בלא לימוד. הוא נמשך לשני הכיוונים. אם יפרט את המקרים האלה, אנשים ישרים שמעולם לא עלה על דעתם תכסיסים כאלה יקבלו לפתע מדריך לגניבה ולרמאות. ואם ישתוק עליהם, יחשבו הרמאים המשתמשים כבר בכלים הללו שאין לחכמים מושג במה שמתרחש בשוק, שאין הם יודעים דבר מתחבולות הבריות ותכסיסיהן. הוא רצה שיהיה ברור שהחכמים כן מתבוננים במה שקורה בעולם ומבינים את בעיותיו. שני הדרכים הובילו לקושי, ורבן יוחנן בן זכאי נשאר בלא הכרעה אם ראוי ללמד את ההלכות הללו.