כלים, פרק י"ז, משנה ט"ו. חלק גדול מן המסכת הזו עסק במידות: כמה גדול צריך להיות הנקב כדי שכלי יחדל להיות כלי, וכמה צריך כלי להחזיק כדי שייחשב כלי. משנתנו פונה אל הצד ההפוך של השאלה. משעה שאדם עשה בכוונה דבר שישמש כבית קיבול או כמקום שכיבה וישיבה, עד כמה קטן הוא יכול להיות ובכל זאת לקבל טומאה? ובעקבות זאת שאלה שנייה: מעשה ידיו של מי נחשב? המשנה נחתמת בהלכה מפתיעה בעניין קטנים, ובעניין ההבדל שבין עשייה ובין מחשבה בלבד.
בית קיבול בכל שיעור שהוא
המשנה פותחת: "העושה כלי קיבול מכל מקום, טמא". מי שעשה בית קיבול, בכל שיעור שיהיה, עשה כלי הראוי לקבל טומאה. אין כאן שיעור מינימלי של נפח. אפילו בית קיבול המחזיק את הכמות הזעירה ביותר הוא כלי לכל דבר, שהרי אדם התכוון לעשותו בית קיבול והוא אכן מתפקד ככזה.
הלכה זו נאמרה בכלי עץ ובכלי עור וכיוצא בהם. כלי חרס, לעומת זאת, יוצא מן הכלל: כפי שלמדנו לעיל במסכת, בכלי חרס יש שיעור קיבול מינימלי שרק ממנו ומעלה הוא מקבל טומאה.
משכב ומושב בכל מידה שהם
הקטע הבא במשנה עובר מבתי קיבול אל משטחים המיועדים לגוף האדם: "העושה משכב ומושב", מי שהתקין דבר שאדם ישכב או ישב עליו. ועל דבר כזה אומרת המשנה "מכל מקום", כלומר בכל מידה שתהיה, שהוא "טמא". גם כאן לא נקבע שיעור תחתון. הטומאה שמדובר בה היא טומאת מדרס: כאשר זב, או כל אדם או דבר הנושא דרגת טומאה זו, לוחץ במשקל גופו על חפץ שנעשה במיוחד כדי לשכב או לשבת עליו, החפץ מקבל את הטומאה הזו. מכיוון שחפץ זה הוקצה לתמוך באדם בשעת מנוחתו, קטנות מידותיו אינה מעלה ואינה מורידה, והמדרס חל.
כיס מעור שאינו מעובד או מנייר
המשנה ממשיכה אל החומרים שמהם ניתן לעשות בית קיבול: "העושה כיס", מי שמתקין כיס, בין "מעור המצה", מעור שלא עבר עיבוד ונשאר גלמי, ובין "מן הנייר", מנייר. כיס כזה, פוסקת המשנה, "טמא". אפשר היה לחשוב שרק עור מעובד כראוי נחשב חומר הראוי לכלי. המשנה דוחה הנחה זו: עור שאינו מעובד, ואף גיליון נייר, הם חומר מספיק שממנו נעשה כלי אמיתי, ולפיכך הכיס ראוי לקבל טומאה.
קליפות שחקקו אותן תינוקות
עתה פונה המשנה אל דברים שעשו קטנים בשעת משחקם: "הרימון, האלון והאגוז" הם קליפת הרימון, גביע האלון וקליפת האגוז, ועליהם אומרת המשנה "שחקקום התינוקות", שקטנים חקקו אותם ועשו בהם בית קיבול. לשם מה? "למוד בהם את העפר", כדי למדוד בהם עפר, או לחלופין "שהתקינום לכף מאזנים", שהתקינו את הקליפה לשמש ככף של מאזני צעצוע. פסק המשנה בכל אחד מן המקרים הללו הוא "טמא": הקליפה החקוקה נחשבת כלי לעניין הלכה וראויה לקבל טומאה.
ומדוע צעצוע של קטן נחשב כלי? מפני שקליפותיהם של פירות ואגוזים אלו חזקות ומתקיימות לאורך זמן. זהו הכלל הקובע: בית קיבול שחומרו מתקיים נחשב כלי, ובית קיבול העשוי מדבר שאינו מתקיים אלא זמן מועט אינו כלי. כל דבר שאינו עומד להתקיים אינו נחשב כלי כלל. אבל קליפת רימון, גביע אלון וקליפת אגוז מתקיימים די זמן להיות כלים ממש.
יש להם מעשה ואין להם מחשבה
המשנה נותנת את הטעם להלכה זו בלשון קצרה. "שיש להם מעשה", לקטן נחשב מה שעשה בידיו, "ואין להם מחשבה", אבל אין נחשב לו מה שגמר בדעתו. מעשהו של קטן מועיל להלכה; ייחודו במחשבה בלבד אינו מועיל.
נתבונן במשמעות הדבר למעשה. אם קטן מוצא קליפה וגומר בדעתו שישתמש בה כבית קיבול, לא אירע דבר. מחשבתו אינה מועילה כלום, והקליפה אינה נעשית כלי. גדול באותו מצב ממש דינו שונה לחלוטין: אם גדול יגמור בדעתו להשתמש בקליפה זו כבית קיבול, המחשבה לבדה מספיקה לעשותה כלי, אף בלא שיושיט אצבע לשנות בה דבר. אצל קטן, המחשבה ריקה מתוכן הלכתי.
ידיו, לעומת זאת, עניין אחר הן. מעשהו של קטן יש לו תוקף. כאשר הוא לוקח את הרימון, את האלון או את האגוז ועושה בו מעשה בפועל, גורד וחוקק אותו כדי שיחזיק עפר או ישמש כף למאזניו הקטנים, המעשה עצמו הופך את הקליפה לכלי. ומשנעשתה כלי, היא מקבלת טומאה ככל כלי אחר.
אם כן, משנה זו מלמדת אותנו שני דברים ברורים. ראשית, כאשר אדם עושה בכוונה בית קיבול, או משטח לשכיבה וישיבה, הגודל אינו מעכב: כל שיעור קיבול שיהיה מספיק (וכלי חרס הוא היוצא מן הכלל היחיד), ואף עור שאינו מעובד או נייר כשרים לשמש חומר לכלי. שנית, העשייה עצמה צריכה להיות עשייה אמיתית. חומרים המתקיימים עושים כלים ואלה הכלים לזמן קצר אינם עושים, וידיו של קטן יכולות ליצור כלי אף שמחשבתו אינה יכולה.