כלים, פרק כ"ד, משנה י"ד. הפרק כולו עובר על שורה ארוכה של כלים, וכל אחד מהם נחלק לשלושה סוגים: כלי שמקבל את טומאת המדרס החמורה (הטומאה שנתפסת בכלי העשוי לישיבה או לשכיבה כשאדם טמא יושב, נשען או שוכב עליו), כלי שאינו מקבל מדרס אך עדיין נטמא בטומאת מת, וכלי שנשאר טהור מכל טומאה שהיא. משנתנו מיישמת את אותה חלוקה משולשת על המטפחות.
המשנה פותחת בכותרת לכל הבא אחריה: "שלוש מטפחות הן", כלומר שהמטפחות נחלקות לשלוש קבוצות הלכתיות נפרדות, ומכאן ואילך מפרטת המשנה את דינה של כל אחת מהן.
מטפחת הידיים
מטפחת הידיים
המקרה הראשון הוא "של ידיים, טמאה מדרס": מטפחת המיועדת לניגוב הידיים מקבלת טומאת מדרס. כיצד תיחשב מטפחת ככלי העשוי לשכיבה? משום שבני אדם אכן נפרשים על מטפחת כזו ומנמנמים עליה, ולשעה קלה היא משמשת להם כמצע, והשימוש השני הזה מתיישב היטב עם הראשון. מי שנשטח וישן על המטפחת אינו מבקש באותה שעה לנגב בה דבר, ולכן אין ייעוד אחד סותר את חברו. נמצא שהמטפחת עומדת באמת גם לשכיבה, והמדרס חל עליה.
מטפחת הספרים
מטפחת הספרים
אחריה באה "של ספרים, טמאה טומאת מת": מטפחת העשויה לשמור על ספר תורה מקבלת טומאת מת. אפשר היה לחשוב שתהיה פטורה מכל טומאה, שהרי כלי שכל תפקידו לשמש כלי אחר ולא בני אדם אינו נכנס כלל לגדרי הטומאה, ומטפחת זו נראית כאילו היא קיימת אך ורק בשביל הספר. אלא שלמעשה היא משמשת גם את האדם: הקורא בספר היה מכניס את ידיו לתוך המטפחת כדי לחממן. וכיוון שהיא פועלת ככלי המשמש את בני האדם, היא ראויה לקבל טומאה, וטומאת מת נתפסת בה. ממדרס היא נפטרת, שכן אין אדם שוכב או יושב על כיסוי כזה.
התכריך וכיסוי נבלי בני לוי
התכריך וכיסוי נבלי בני לוי
הסיפא מצרפת שני פריטים יחד: "של תכריך", הסדין שבו עוטפים את המת לקבורה, ו"של נבלי בני לוי", המטפחת הפרושה על נבליהם של הלוויים. על שניהם פוסקת המשנה "טהורה מכלום": שום סוג של טומאה אינו חל עליהם. סדין התכריך משמש גוף שאינו עוד אדם חי, והמטפחת שעל הנבלים משמשת את הכלים ולא שום בן אדם. נוסף על כך, לשתי המטפחות אין בית קיבול, חלל שהיה מקנה להן מעמד של כלי. בלי בית קיבול ובלי שימוש לאדם חי, הן נשארות לגמרי מחוץ למסגרת הטומאה.
נמצא שהמשנה פורשת את כל הקשת בשורה אחת: המטפחת שבני אדם נחים עליה נושאת את טומאת המדרס החמורה; מטפחת הספר, שמחממת את ידי הקורא, היא כלי המשמש את האדם ולכן מקבלת טומאת מת אך לא מדרס; והתכריך וכיסוי הנבלים, שאינם משמשים אדם חי ואין להם בית קיבול, נשארים טהורים מכלום.