כלים, פרק י"ז, משנה י"ד. משנתנו נוקטת דרך מפתיעה בהלכות טומאה: במקום למנות חומר אחר חומר, היא עוברת על ששת ימי בראשית ושואלת, יום אחר יום, אם הדברים שנבראו בו יכולים לשמש חומר גלם לכלי המקבל טומאה. יש ימים שנבראו בהם חומרים המקבלים טומאה, ויש ימים שלא נברא בהם דבר שיוכל להיטמא לעולם.
מה נברא ביום הראשון? שמים וארץ. על ברואי היום הראשון קובעת המשנה "יש בו טומאה", כלומר יש בו קבלת טומאה. כל הנלקח מן האדמה נכלל בכלל הזה: כלי חרס נוצר מן העפר, וגם המתכת נחצבת מן הארץ, וכלים משני הסוגים הללו מקבלים טומאה.
"בשני, אין בו טומאה": במה שנברא ביום השני אין טומאה. ביום השני נברא הרקיע, ואין כלל דבר כזה, כלי העשוי מן הרקיע.
"בשלישי, יש בו טומאה": במה שנברא ביום השלישי יש טומאה. ביום השלישי נבראו העצים, וכלי עץ בוודאי מקבלים טומאה.
"ברביעי ובחמישי, אין בהם טומאה": בברואי היום הרביעי והחמישי אין טומאה. ביום הרביעי נתלו המאורות: החמה, הלבנה והכוכבים. ביום החמישי נבראו חיות המים ובעלי הכנף, דגים ועופות. כלי הנעשה מאחד מהם טהור. בחיות הים זהו הכלל המוכר, שכל הגדל בים אינו מקבל טומאה; והחידוש כאן הוא שגם בעלי הכנף נוהגים באותו כלל, ולכן גם כלי שנעשה מעוף נשאר טהור ואינו מקבל טומאה.
הלכה זו אינה כדעת רבי עקיבא. רבי עקיבא סבר שכלב הים (הנקרא גם כלב המים, ויש שזיהו אותו עם הלוטרה) דינו כחיית היבשה, שכן הוא בורח מן הסכנה אל היבשה. לפי אותה סברה היה רבי עקיבא אומר כך גם בעופות, שאף הם חיים חלק מזמנם ביבשה: כל בריה שמצויה ביבשה מקבלת טומאה, ולפיכך גם כלים העשויים מעופות היו בכלל.
ואז מונה המשנה שני יוצאי דופן: "חוץ מכנף העוז וביצת הנעמית המצופה", חוץ מכנף העוז וביצת הנעמית (בת היענה) המצופה. אף שאלה באים מן העופות, שהם ברואי היום החמישי, ניתן בהם כוח לקבל טומאה מדברי חכמים.
ומדוע דווקא שני אלה? בכנף העוז חששו חכמים שכלים העשויים מכנפיו ייראו כאילו נעשו מעצמות בהמות היבשה, שכן הדמיון ביניהם גדול מאוד. ובביצת הנעמית, הגזרה נאמרה דווקא בכלי שנעשה מביצה כזו שצופתה כדי לחזקה. ביצת הנעמית חזקה במיוחד מעיקרה, ואף בלא ציפוי כלל היא עומדת בעינה; קל וחומר שמשצופתה יש לה קיום ממש. שאר ביצים שונות: כוחן בא להן רק מן הציפוי, ולכן מצד עצמן אין להן קיום, ולפיכך לא הרחיבו חכמים את הגזרה לביצי שאר עופות, שאין בהן קיום כלל.
ואז מביאה המשנה דעה חולקת. רבי יוחנן בן נורי מערער על הראשון משני יוצאי הדופן ושואל: "מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים?" מה בין כנף העוז לשאר הכנפיים? לדעתו אין לקיים חילוק כזה. כלים נעשים דרך קבע מנוצות של עופות רבים, ולא מן העוז בלבד, ואם גזרו על זה ראוי שיגזרו גם על אלה. הטעם שנאמר קודם נשען על הדמיון הרב שבין נוצות העוז ועצמותיו לבין אלו של חיות היבשה; ורבי יוחנן בן נורי משיב שחשש זה קיים בכל דבר הנעשה מעוף, ולפיכך ראוי שהגזרה תחול על כולם.
ולסיום: "וכל שנברא ביום השישי טמא": כל שנברא ביום השישי מקבל טומאה. ביום השישי נבראו חיות היבשה והאדם. כלי שנעשה מעורותיהם או מעצמותיהם מקבל טומאה לכל דבר.
בסקירה אחת ומהודקת מיפתה המשנה את כל נושא הטומאה על סדר הבריאה: עפר, מתכת, עץ, עור ועצם מקבלים טומאה, ואילו הרקיע, המאורות, הדגים והעופות אינם מקבלים, וכנף העוז וביצת הנעמית המצופה עומדות כיוצאות דופן מדברי חכמים, ורבי יוחנן בן נורי טוען שמעיקרא לא היה מקום להוציאן מן הכלל.