כלים, פרק כ״ד, משנה י״ג. הפרק כולו בנוי על שורה ארוכה של שלישיות: בכלי אחר כלי מונה המשנה שלושה סוגים שלו ומלמדת כיצד כל סוג מתנהג לעניין טומאה. סוג אחד מקבל אף טומאת מדרס, הטומאה שהזב או הנידה מטמאים בישיבה או בשכיבה; סוג שני אינו ראוי לישיבה ולשכיבה, ובכל זאת הוא כלי הפועל את פעולתו, ולכן מקבל טומאה רגילה כגון טומאת מת; וסוג שלישי אינו כלי כלל, ונשאר טהור לגמרי. משנתנו מיישמת את התבנית הזאת על הסדינים.
פותחת המשנה: "שלשה סדינין הן": הסדינים נחלקים לשלוש קטגוריות נפרדות.
מצע: סדין העשוי לשכיבה
"העשוי לשכיבה, טמא מדרס." סדין שנעשה מתחילה לשם שכיבה עושה בדיוק את מלאכתו של מצע, ולפיכך הוא נמנה עם הדברים המקבלים טומאת מדרס.
סדין המשמש כווילון
"לוילון, טמא טמא מת." וילון הוא סדין שתולים אותו בפתח כמסך או כמחיצה. סדין כזה אינו מקבל טומאת מדרס, שהרי אין אדם יושב או שוכב על וילון תלוי. ואף על פי כן אינו יוצא מכלל טומאה: הוא נחשב בגד, שכן השומר העומד באותו פתח מתעטף בו מזמן לזמן כשקר לו. הואיל והוא משמש את האדם כמלבוש, הרי הוא כלי, וככלי הוא מקבל טומאת מת.
סדין מצוייר לדוגמה
"ושצורות, טהור מכלום." זהו סדין שרקמו בו צורות, ולא נעשה לשימוש כלל. תפקידו כדוגמה: מסתכלים בציור שעליו כדי להעתיקו לבגד אחר, כעין דגם של תמונה מסויימת. מאחר שאינו משמש את האדם בשום שימוש, ואינו אלא פיסת אריג שטוחה ולא כלי ולא בגד, הוא טהור מכל סוגי הטומאה.
נמצא שאותו חפץ עצמו, סדין, נופל בשלושה מקומות הלכתיים שונים לחלוטין לפי מה שנעשה לשמו: מצע המקבל מדרס, וילון לפתח שיש בו די בגד לקבל טומאת מת, וסדין צורות שאינו משמש אדם ולפיכך אינו מקבל טומאה כלל.