כלים, פרק כ"ז, משנה י"ב. הפרק עוסק בשיעורי הבד המזערים המכשירים אריג לקבל טומאה. בגד של שלושה טפחים על שלושה טפחים גדול דיו לשמש מושב, ולפיכך הוא ראוי לקבל טומאת מדרס, הטומאה שמעביר לחץ גופו של זב או זבה היושבים או נשענים עליו. חתיכה קטנה בהרבה, שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, עדיין מועילה כטלאי קטן וראויה לקבל טומאת בגד רגילה. משנתנו בודקת מה קורה כאשר חתיכות כאלה נפגמות, חסרות או מושלכות.
בגד שלושה על שלושה טפחים שנקרע
"שלוש על שלוש שנקרע": בגד שמידותיו שלושה טפחים על שלושה טפחים נקרע בו קרע. הקרע לא פילג את האריג לשתי חתיכות נפרדות; הוא נפתח במקום אחד בלבד ולא עבר לאורכו של כל הבגד. האם בגד כזה עדיין נחשב מושב?
כיצד נדע אם הקרע פסל אותו? המשנה מציעה בדיקה פשוטה: "אם ניתנה על הכסא", פורשים את הבגד על גבי כסא ואדם יושב עליו. ואז בא המבחן, "ובשרו נוגע בכסא, טהור": אם בשרו מגיע דרך הפתח אל הכסא, שוב אין האריג מפסיק בינו לבין המשטח שמתחת. כיסוי שאינו מצליח לכסות את מה שתחתיו חדל להיות מושב, ולכן הוא טהור ואין טומאת מדרס נתפסת בו.
"ואם לאו, טמא": אבל אם אין הקרע רחב כל כך, ובעת שהבגד פרוש על הכסא היושב עדיין אינו נוגע בכסא עצמו, הרי הבגד עושה בדיוק את מה שכיסוי של מושב אמור לעשות. הוא נשאר במעמדו כמושב, וראוי לקבל טומאת מדרס.
בגד שלוש על שלוש אצבעות שנחסר ממנו
"שלוש על שלוש": כאן פונה המשנה לשיעור הקטן, חתיכת בד שהיא שלוש אצבעות על שלוש אצבעות בדיוק, בלא עודף כלשהו. ומשום שהיא מכוונת לשיעור המזערי ממש, כל דבר הגורע מן המידה הזאת מוציא אותה מכלל כלי. המשנה מונה שלושה מקרים כאלה:
- "שנמחה ממנה חוט אחד": חוט אחד משלה נשחק ואיננו.
- "או שנמצא בו קשר": נמצא בחתיכה קשר, והקשר בולע חלק מן השיעור.
- "או שני חוטין מתאימין": נראים בה שני חוטים המתאימים זה לזה זה בצד זה, סימן שזוג חוטים נקרע ואחר כך נקשרו זה לזה.
בכל המקרים האלה פוסקת המשנה "טהורה". הבגד טהור ואינו מקבל טומאה, שכן הנשאר ממנו פחות משלוש אצבעות על שלוש אצבעות הנדרשות.
השליכה והחזירה
"שלוש על שלוש שהשליכה באשפה, טהורה": אדם לקח בגד של שלוש אצבעות על שלוש אצבעות והשליך אותו לאשפה. הרי הוא טהור. בהשלכתו הודיע במעשה ידיו שאין לחתיכה אצלו שווי ואין לה חשיבות. אין דעתו להשתמש בה, ולפיכך אינה כלי כלל.
"החזירה, טמאה": חזר, הגביה את החתיכה מן האשפה והכניסה שוב לביתו, הרי היא חוזרת להיות ראויה לקבל טומאה. עצם ההכנסה לבית מכריזה שיש לפיסת הבד שווי בעיניו, ושהוא מחשיב אותה למשהו.
"לעולם השלכתה מטהרתה והחזרתה מטמאתה": המשנה מנסחת זאת ככלל קבוע. השלכת הבגד תמיד מטהרת אותו, והחזרתו לבית תמיד מכשירה אותו לטומאה, וכן הדין אף אם השליך והחזיר באותו יום עצמו.
האריגים שאינם מאבדים את חשיבותם
"חוץ משל ארגמן ושל זהורית טובה": יש יוצאים מן הכלל. בד הצבוע ארגמן, ובד משובח הצבוע בזהורית (שני), חומרים יקרים הם. מפני יוקרם, אף כשהם מוטלים באשפה אינם מאבדים את חשיבותם. השלכת אריג כזה אינה מצליחה להפקיע ממנו את מעמדו, והוא נשאר ראוי לקבל טומאה.
"רבי אליעזר אומר, אף מטלית חדשה כיוצא בהן": רבי אליעזר מוסיף לרשימה טלאי של בד חדש. גם אריג חדש שומר על חשיבותו בכל מצב, ואינו בטל אף כשהושלך לאשפה.
רבי שמעון: מפני מה נזכרו אריגים אלו
"רבי שמעון אומר": רבי שמעון דוחה את כל ההבחנה הזאת לעניין טומאה. "כולן טהורין", הוא אומר: אריג מכל סוג שהוא, ובכללו ארגמן וזהורית, מאבד את חשיבותו מן הרגע שהושלך, וכל החתיכות האלה טהורות. ומפני מה נזכרו שני אלה כלל? "לא הזכירו", לא הובאו אלא "מפני השבת אבידה".
אם כן, מה הביא את החכמים להזכיר ארגמן וזהורית? לדעת רבי שמעון דבריהם נאמרו בתחום אחר לגמרי של ההלכה: השבת אבידה, מצוות החזרת אבידה לבעליה. הרואה בד ארגמן או זהורית מוטל על גל אשפה אינו רשום להסיק שהושלך במתכוון; אריג בשווי כזה בוודאי הגיע לשם במקרה, והוא חייב להגביהו ולהשיבו לבעליו. בד פשוט הנמצא באותו מקום מספר סיפור אחר: מן הסתם אכן הושלך, ובעליו כבר התייאש מלראותו שוב. וכיוון שבא ייאוש, פוקעת בעלותו של הבעל, אין על המוצא חובת השבה, והוא רשאי לזכות בפיסת הבד לעצמו.
נמצא שהמשנה מלמדת אותנו כמה מעמדו של כלי כרוך ביחסו של האדם אליו. קרע שהבשר עובר בו, חוט חסר בטלאי שהוא כשיעור בלבד, והשלכה לאשפה, כולם אומרים אותו דבר בדרכים שונות: החפץ הזה שוב אינו משמש. וכשחוזר הבעל מהחלטתו ומכניס את החתיכה אל תוך ביתו, חוזר החפץ למעמדו יחד עם חשיבותו בעיניו.