כלים, פרק כ"ד, משנה י"ב. משנתנו ממשיכה בדרכו של הפרק: נוטלת סוג אחד של חפץ ומחלקת אותו לשלושה, כדי להראות כיצד אותו חומר עצמו עשוי ליפול לשלוש קטגוריות שונות לגמרי של טומאה, הכול לפי מה שעשה בו האדם. כאן החפץ הוא עור של בהמה.
לשון המשנה: "שלשה עורות הן", כלומר לעניין טומאה מתחלק העור לשלוש קטגוריות נפרדות.
עור העשוי לשטיחה
המקרה הראשון: "העשוי לשטיח", עור שהוכן כדי לפרוש אותו שטוח כמצע או כשטיח, שיהיו יושבים עליו. עור כזה "טמא מדרס". הואיל והוקצה לישיבה, הרי הוא שייך למשפחת הכלים המשמשים את גוף האדם, ולפיכך הוא מקבל טומאת מדרס: הטומאה הבאה מלחיצתו של זב וכיוצא בו היושב או הדורך עליו.
עור המשמש לעטיפת כלים
המקרה השני: "לתכריך הכלים", עור שמשמש כעטיפה שכורכים בה כלים, מעין נרתיק המגן עליהם. עור זה "טמא טמא מת", כלומר הוא מקבל טומאה מן המת אבל אינו מקבל טומאת מדרס.
ומה טעם ההבדל? מפני שאינו עשוי לישיבת אדם, ולכן אין מדרס חל עליו. ואף שמצד עצמו אין הוא אלא חתיכת עור שטוחה בלא בית קיבול כלל, אין הוא נשאר שטוח בשעת השימוש: מקפלים אותו סביב הכלים כדי להחזיקם יחד ולשמור אותם במקומם. הקיפול הזה עושה אותו כלי קיבול הפועל כתיקנו, וכלי קיבול מקבל טומאת מת.
עור המיועד לרצועות ולסנדלים
המקרה השלישי: "ושל רצועות ושל סנדלים", עור שהוקצה כדי לחתוך אותו לרצועות או לעשות ממנו סנדלים. פוסקת המשנה: "טהורה מכלום", טהור מכל סוג של טומאה.
והטעם: העור הזה אינו עדיין שום דבר. הוא חומר גלם הממתין למלאכה שתהפוך אותו לרצועות או למנעלים, וכל זמן שלא נעשתה אותה מלאכה הרי הוא כלי שלא נגמרה מלאכתו. וכלי שלא נגמרה מלאכתו אינו מקבל טומאה כלל.
שלוש חתיכות עור זהות, אם כן, ושלוש הלכות שונות: האחת מושב היא ומקבלת מדרס, השנייה עטיפה היא ומקבלת טומאת מת בלבד, והשלישית אינה אלא תוכנית לכלי ואינה מקבלת כלום.