כלים, פרק י"ז, משנה י"ב. המשנה ממשיכה את עניינו של הפרק: יחידות המידה שקבעו חכמים בכל רחבי ההלכה. רבות מן היחידות הללו נקראות על שם חפצים שבשימוש יום־יומי, וחפצי יום־יום מצויים בגדלים שונים. לפיכך באה המשנה ומלמדת באילו מהם התכוונו חכמים לגדול שבסוג. פתיחת המשנה: "ויש שאמרו במידה גסה", כלומר יש שיעורים שאמרו אותם חכמים במידה הגסה, הגדולה. כל מקום שאחד מן הדברים הבאים מופיע כשיעור, יש לצייר לעצמנו את הגדול, ולא את הקטן או הבינוני.
מלוא תרווד רקב
"מלוא תרווד רקב". מת שנרקב כולו נעשה עפר, ועפר זה נקרא רקב. מלוא תרווד ממנו מטמא באוהל, כלומר את כל מה שנמצא תחת אותה קורת גג. אך מה גודלו של התרווד? על כך משיבה המשנה: "כמלוא תרווד גדול של רופאים", התרווד הגדול שהיו הרופאים משתמשים בו. הרופאים היו חופנים בו את סממני התרופות שלהם, ומידת קיבולו כשיעור מה שאדם בינוני מחזיק בשתי חפניו. זה שיעור עפר המת המטמא באוהל.
הגריס של נגעים
"וגריס נגעים". שיעורו המינימלי של נגע צרעת בעור הוא גריס, פול חצוי. גם כאן מפרטת המשנה באיזה פול מדובר: "כגריס הקילקי", הגריס של קילקיה, מקום שהפולים בו גדלו בגודל חריג. נמצא ששיעור הנגע נקבע לפי הסוג הגדול של הפול, ולא לפי פול רגיל.
הכותבת הגסה של יום הכיפורים
"האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה". האוכל ביום הכיפורים אינו חייב אלא בשיעור נפח של תמרה, ושוב מקפידה המשנה על התמרה הגדולה. תמרה זו קטנה מכביצה, אך היא מן הסוג הגדול.
לאחר מכן מוסיפה המשנה פרט מדויק: "כמוה וכגרעינתה", השיעור הוא התמרה יחד עם הגרעין שלה. והנה, התמרה כפי שהיא נראית מבחוץ גדולה יותר מכך, שכן בתוך הפרי יש חלל קטן ריק בין הבשר לגרעין. אוויר זה אינו נכלל בשיעור. רק הפרי עצמו והגרעין נמנים, ולא הרווח שביניהם. למעשה, כדי להגיע לשיעור המדויק היה צריך לכבוש את התמרה יחד כך שיוצא ממנה החלל הפנימי, והנשאר הוא הנפח שמחייב את האדם.
נודות היין והשמן
"ונודות יין ושמן, שיעורן כפיקה גדולה שלהן". נוד הוא כלי עור שמחזיקים בו יין או שמן. כל כלי מאבד את טומאתו משנתקלקל עד כדי כך שאינו יכול לשמש עוד למה שנעשה לו, וכאן מלמדת המשנה כמה גדול צריך להיות הקרע בנוד כזה כדי שיגיע לכך: מודדים אותו בפיקה הגדולה, אותו כדור שמשמש בנודות הללו.
ומהו אותו כדור? היו מניחים כדור מעוגל בתוך הנוד, מותחים סביבו את העור וקושרים אותו, וכך נוצר שקיק קטן והכדור בתוכו, בולט מתחתית הנוד, והשקיק הזה שימש בית אחיזה לנשיאה. אם נקרע העור בשיעור רחב כל כך שכדור כזה נופל דרכו ויוצא, שוב אין אפשרות לעשות בנוד דבר: פסק מלהיות כלי, ואין טומאה חלה עליו. קרע צר מזה משאיר את השקיק בר תיקון, ולפיכך הכלי נשאר בתורת כלי ונשאר טמא. והכדור שמודדים בו הוא הגדול שבפיקות שמשתמשים בהן בנודות היין והשמן.
מאור שלא נעשה בידי אדם
"ומאור שלא נעשה בידי אדם, שיעורו כמלוא אגרוף גדול". מדובר במת המונח בחדר אחד, ובנקב שבכותל שבין אותו חדר לחדר הסמוך. אם הנקב גדול דיו, הטומאה עוברת דרכו והחדר השני נטמא גם הוא. וכשהנקב נוצר מאליו ולא נעשה בכוונה בידי אדם, שיעורו כמלוא אגרוף גדול.
אגרופו של מי? המשנה מוסרת את השם: "זהו אגרופו של בן בטיח", אדם מתקופת המשנה שאגרופו היה מפורסם בגודלו. רבי יוסי נותן דימוי כדי להמחיש זאת: "ישנו כראש גדול של אדם", אגרופו היה בשיעור ראש גדול של אדם.
המאור שנעשה בידי אדם
עד כאן עסקנו בנקב שנוצר מאליו. עתה פונה המשנה לחלון שאדם עשה בכוונה בכותל כדי להכניס אור. "ושנעשה בידי אדם, שיעורו כמלוא מקדח גדול של לשכה". הואיל והנקב נעשה בכוונה, די בנקב קטן בהרבה כדי להעביר את הטומאה מחדר לחדר: כשיעור הנקב שקודח בו המקדח הגדול שהיה מונח בלשכה שבבית המקדש.
המשנה נותנת שלושה שיעורים מקבילים ומוכרים לגודל זה: "שהוא כפונדיון האיטלקי", מטבע הפונדיון האיטלקי; "וכסלע הנירונית", מטבע הסלע של נירון; "וכמלוא נקב שבעול", הנקב שבעול, כלומר הנקב שנקדח בו לצורך היתד המהדק את חבלי העול. נקב בשיעור זה בחלון שנעשה בידי אדם דיו כדי שטומאת המת תעבור מחדר זה לחדר האחר.