כלים, פרק ח, משנה יא. הפרק כולו עסק ברגישותו המיוחדת של תנור חרס, שנטמא מאווירו: מקור טומאה שנכנס לחלל התנור, אף בלי שנגע בדפנותיו, מטמא את התנור. משנתנו מוסיפה דרכים נוספות שבהן התנור בא לידי טומאה, והיא עושה זאת דרך שורה של תמונות מן היום יום שבמטבחה של אשה.
נפתח בתמונה הראשונה: "האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור", כלומר אשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאוויר התנור. דמיינו אשה שהיא עצמה טמאה, רוכנת מעל תנור שעדיין טהור, וטיפת חלב מגופה נופלת לתוך החלל הריק שבו. מכיוון שהיא נושאת טומאה, החלב היוצא מגופה הוא משקה טמא. המשנה פוסקת שהתנור נטמא.
ולזה מצורף טעם: "שהמשקה מטמא לרצון ושלא לרצון", משקה טמא מעביר את טומאתו לכל מה שהוא מגיע אליו, ואין זה משנה אם היה מי שנוח לו בהגעתו לשם. הרצון וההסכמה אינם נכנסים לחשבון כלל. פשוט שאשה זו לא רצתה שיטף ממנה חלב, ואף על פי כן אין בכך כלום: הטיפה שנפלה לחלל התנור משאירה אותו טמא.
אחריה באות שתי תמונות נוספות מאותו סוג. "היתה גורפתו והכתה קוץ ויצא ממנה דם": היא גורפת את האפר מתוך התנור, וקוץ דוקר את ידה, וכעת דם זב בתוך אותו חלל. "או שנכוית ונתנה אצבעה לתוך פיה": לחלופין, היא נכוותה בשעת עבודתה בתנור, מכניסה את האצבע הכווייה לפיה כדי להקל על הכאב, ומחזירה את ידה למלאכה, כך שאצבע לחה נמצאת עכשיו בחלל התנור. בכל אחת מן התמונות האשה טמאה, ולפיכך הדם והלחות שמפיה נחשבים משקים טמאים.
בשתי התמונות ההכרעה היא "נטמא": התנור קיבל טומאה, בזו מן הדם ובזו מן הרוק. ושוב אין שואלים אם רצתה שתידקר ידה או שתירטב אצבעה. משקה טמא עושה את שלו בין כך ובין כך.
החוט העובר בכל המשנה הוא אפוא עיקרון אחד המיושם בשלושה מצבים פשוטים של חיי הבית: משקים טמאים אינם תלויים ברצונו של אדם כדי להעביר טומאה, וכיוון שהגיע משקה כזה לחללו של תנור חרס, התנור שהיה טהור נטמא.