כלים, פרק ה, משנה יא. עד כאן עסק הפרק בתנור (לאפיית פת) ובכירה (לבישול) העשויים חרס, ובכל ההלכות המיוחדות הנלוות אליהם. משנתנו פונה אל תנור וכירה העשויים מחומרים אחרים לגמרי: אבן ומתכת. השאלה שהיא באה להשיב עליה היא אם כלים כאלה נוהגים בהם דיני תנור המיוחדים, או שמא רק דיני הכלים הרגילים לפי החומר שממנו הם עשויים.
פותחת המשנה: "תנור של אבן ושל מתכת טהור" - תנור שנעשה מאבן או ממתכת, טהור. כל אחד מן השניים מגיע למסקנה זו בדרכו. האבן אינה מן החומרים המקבלים טומאה כלל, ולכן תנור שנבנה מאבן עומד לעולם מחוץ למערכת. במתכת העניין שונה: תנור כזה אינו חסין מטומאה לחלוטין, אלא שטומאת תנור אינה חלה עליו. תנור של חרס נטמא כשמקור טומאה נוגע בדפנו הפנימית או נכנס לאוויר החלל שבתוכו, ואילו נגיעה בדופן החיצונית אינה מטמאת אותו. במתכת הכללים אחרים לגמרי.
ובאיזו דרך כן? "וטמא משום כלי מתכות" - הוא נטמא בתורת כלי מתכת. כלי מתכת מקבלים טומאה במגע, ובכלל זה מגע מבחוץ, אבל אין הם נטמאים בטומאה שנכנסת לאווירם, והרי זו בדיוק הדרך שבה נטמא תנור של חרס. נמצא ששתי המערכות הן כמעט תמונת ראי זו של זו: בחרס האוויר קובע והדופן החיצונית אינה קובעת, ובמתכת הדופן החיצונית קובעת והאוויר אינו קובע.
כמה הלכות מיוחדות נוספות של תנור הולכות אחר אותו יסוד. יש כלל שתנור מקבל טומאה אף כשהוא מחובר לקרקע, שלא כשאר כלים. כלל זה לא נאמר אלא בתנור של חרס. תנור של אבן אינו מקבל טומאה בכל מקרה, ותנור של מתכת מקבל טומאה רק כשאינו מחובר לקרקע, כשאר כלי מתכת. וכן הכלל שתנור שנטמא אינו חוזר לטהרתו אלא בשבירה נאמר בתנור של חרס בלבד; תנור של מתכת נטהר בטבילה במקווה.
הטעם לכל זה פשוט. בכל מקום שהתורה מדברת בטומאת תנור, בתנור של חרס היא מדברת. לפיכך משמיעה המשנה שתנור של אבן ושל מתכת עומדים מחוץ לכל אותה מסכת דינים. הם נידונים בדיני הכלים הכלליים לפי חומרם, ואינם יורשים את התנאים החריגים שעושים את תנור החרס שונה כל כך מכל השאר. תנור של אבן אינו נטמא לעולם; תנור של מתכת נטמא בדיוק ככל כלי מתכת.
כשהטיט הוא העיקר
עתה מביאה המשנה את המצב שבו אף תנור של אבן או של מתכת נידון כתנור של חרס. "ניקב, נפגם, נסדק" - ניקב מעבר לעבר, או שנשבר חלק משפתו, או שנבקע בו סדק. "עשה לו טפילה" - טפל בעליו טיט על מקום השבר כדי לסתמו, "או מוסף של טיט" - או שבנה מחדש את החלק החסר שלמעלה בטיט. הדין במקרה כזה: "טמא", מכאן ולהבא מקבל התנור טומאה כתנור של חרס.
מפני מה? לפי שבמצבו הפגום אין התנור ראוי לשימוש, והטיט הוא שמחזירו לשימושו. הטיט, בהיותו החלק שעושה את הדבר לתנור מחדש, נעשה העיקר, ומעתה הכלי מזוהה כתנור של טיט. ומשעה שהוסק כשיעור החום הנדרש לתנור, הרי הוא כחרס. ואין צריך שיהיה הטיט טפול על כל גוף האבן או המתכת. די בכך שהטיט סותם את הפגם ומכשיר את התנור לשימוש; ומתוך שהוא כה יסודי לכלי, הוא מוליך את כל התנור אחר הלכות כלי חרס.
ועד כמה צריך הפגם להיות גדול? שואלת המשנה: "כמה יהיה בנקב?" - באיזה שיעור נקב מדובר? ומשיבה: "כדי שיצא בו האור" - כדי שתצא בו האש. צריך שיהיה הנקב גדול עד שהשלהבת יוצאת בו והחום בורח, עד שהתנור מאבד את חומו ואינו יכול לאפות כלל ואינו תנור. רק אז הטיט הסותם נקב כזה הוא שמחזיר את הכלי לשימוש, ורק אז נעשה התנור כתנור של חרס רגיל.
"וכן בכירה" - והוא הדין בכירה. כירה של אבן או של מתכת שיש בה נקב כשיעור שתצא בו האש, ונסתם בטיט, נידונת מכאן ולהבא ככירה של חרס.
כירה של אבן ושל מתכת
המשנה עוברת לכירה עצמה, שדינה מקביל לדין התנור בהבדל אחד בולט. "כירה של אבן ושל מתכת טהורה" - כירה שנעשתה מאבן או ממתכת, טהורה. כלי אבן אינם בכלל מקבלי טומאה כלל, ולכן כירה כזו אינה נטמאת לעולם. ובמתכת, הטומאה שנוהגת בכירה של חרס אינה נוגעת לה. "וטמאה משום כלי מתכות" - אלא שהיא מקבלת טומאה בתורת כלי מתכת: במגע במקור טומאה, ובכלל זה מצדה החיצוני, ולא בטומאה הנכנסת לאוויר החלל שבתוכה, שהיא הדרך שבה נטמאת כירה של חרס.
ומכאן היוצא מן הכלל: "ניקבה, נפגמה, נסדקה" - ניקבה, או שנשבר ממנה חלק, או שנסדקה, והפגם היה בשיתה, בתחתיתה, עד שאין הכירה יכולה לעמוד כראוי על הקרקע. "עשה לה פטפוטין" - עשה לה בעליה סמוכות קטנות של טיט, רגליים קטנות שמניחים תחתיה להעמידה. והדין: "טמאה", הכירה מקבלת טומאה מעתה כלי חרס. שהרי בלא אותן סמוכות אין הכירה ראויה לשימוש כלל, ונמצא שהרגליים חיוניות ויסודיות, ומתוך שהן שמכשירות את הכירה, כל הכירה מקבלת את הלכות החרס.
ומדוע נקטה המשנה דווקא את התחתית? כירה צריכה לעמוד ישר כדי שיוכלו להניח עליה קדרות ולבשל. ואם ניקבה או נסדקה תחתיתה, הכירה נוטה לצד ואין בה משטח מיושב לקדרה. לבשל על כירה שתחתיתה מקולקלת אי אפשר כלל. הרגליים הקטנות של טיט שעושים תחתיה מחזירות לה את עמידתה, ועמה את היכולת לבשל עליה.
ומטעם זה בדיוק ההלכה מדברת דווקא בפגם שבתחתית. שאילו היה הנקב בדופן הכירה, סתימתו בטיט לא היתה עושה את הכירה כלי חרס. הכירה עשויה כך שהקדרה נתמכת מלמעלה והאש בוערת מתחתיה; הכירה עצמה אינה צריכה להגיע לחום גדול. אף אם דפנותיה פרוצות, הקדרה המונחת עליה תתחמם ותתבשל. נקב בדופן כמעט שאינו מפריע, והטיט הסותם אותו מועיל מעט מדי מכדי שניתן לכירה זהות חדשה על ידו.
ואולם התנור עניין אחר לגמרי. הוא נועד לאפיית פת, והכיכרות מודבקות אל דופנו הפנימית של התנור עצמו. הדבר מצריך חום עז, ולכן פתח גדול מקלקל את הכלי באמת: החום יוצא ואין אפשרות לאפות. וכאן דווקא נעשה הטיט חיוני. משסתם את הנקב, שוב אפשר לאפות פת, ולפיכך הטיט מקנה לתנור מעמד של כלי חרס, תנור של חרס. סתימת נקב בדופן כירה אינה משביחה כלום כנגד זה, ולכן אין בה שינוי מעמד.
טיפול כירה שלמה בטיט
לסיום עוסקת המשנה בכירה של אבן או של מתכת שלא נפגמה כלל, אלא שרק טפלו אותה בטיט. "מרחה בטיט, בין מבפנים בין מבחוץ, טהורה" - אם מירח עליה טיט, בין מבפנים בין מבחוץ, נשארת טהורה. אינה מקבלת טומאה כדרך שמקבל תנור של חרס. כירה של אבן נשארת טהורה לגמרי, ושל מתכת נשארת בדיני כלי מתכת בלבד.
ושוב הטעם נעוץ בדרך שימושה של כירה. הקדרה עומדת על הכירה והאש בוערת תחתיה, ונמצא שהחום מגיע אל המאכל מן האש עצמה ולא מדפנות הכירה. ציפוי של טיט על הדפנות אין בו אפוא כמעט השפעה על הבישול הרגיל של כירה. במקרה הקודם אכן שינה הטיט את מעמד הכלי, לפי שאותן רגליים של טיט תחת תחתית שבורה הן שהחזירו את הכירה לשימוש. אבל מריחת טיט על כירה שלמה אינה משיגה דבר מזה.
והשווה זאת לתנור שטפלו אותו בטיט, שאותו אנו כן דנים כתנור של חרס, לפי שהפת נאפית על הדפנות הפנימיות ואותן דפנות צריכות להגיע לחום גבוה. שם ציפוי הטיט מעלה את תפקוד התנור לרמה אחרת לגמרי ומאפשר את האפייה. מפני זה המשנה מדקדקת כל כך להבחין בין תנור, כירה וכלים רגילים: לפי שכל אחד מהם פועל בדרכו, ההלכה משתנה מעט אצל כל אחד ואחד.
המשנה חותמת בדעה חולקת. "רבי יהודה אומר: מבפנים טמאה, מבחוץ טהורה" - רבי יהודה אומר שאם נמרח הטיט מבפנים לכירה, מקבלת הכירה טומאה כלי חרס, ואם נמרח מבחוץ, נשארת טהורה מטומאת חרס. לדעת רבי יהודה הטיט שעל הדופן הפנימית חשוב ומועיל, ולכן נעשית הכירה כירה של חרס ומקבלת טומאה בהתאם. אבל טיט מבחוץ אינו נותן לה זהות זו, והכירה נשארת נקייה מטומאת כלי חרס.