כלים, פרק כ"ז, משנה י"א. הפרק כולו עוסק בבגדים ובמטליות ובשיעורים המינימליים שבהם הם מקבלים טומאה. משנתנו נוגעת בשאלה קרובה: מלבד הגודל, באיזה מצב צריכה המטלית להיות כדי להיחשב חפץ שימושי בכלל? והאם יש הבדל בין מטלית המונחת בביתו של אדם לבין מטלית המושלכת באשפה?
שלושה על שלושה טפחים באשפה
המשנה פותחת: "שלשה על שלשה באשפות, בריא וסורד מלח". מטלית שמידתה שלושה טפחים על שלושה טפחים והושלכה לאשפה מקבלת טומאה רק אם יש בה שתי תכונות יחד. ראשית, שתהיה בריא, שלמה וחזקה, בלא קרע. שנית, שתהיה סורד מלח, כלומר עדיין איתנה דייה שאפשר לצרור בה מלח.
הסברא פשוטה. אם המטלית עדיין יכולה להחזיק מלח בתוכה, נשאר בה שימוש, ולפיכך נשאר בה תורת כלי המקבל טומאה. משאינה מסוגלת אף לכך, לא נותר בה שום שימוש, והיא מאבדת את שם הכלי שעליה. במטלית שבעליה השליכה נדרשים שני התנאים כאחד.
אותה מטלית עצמה בבית
הבבא הבאה עוסקת באותה מטלית ממש כשהיא מונחת "בבית", ולא הושלכה מעולם. כאן מציגה המשנה את שתי התכונות כשתי חלופות ולא כצירוף: "או בריא" או "או סורד מלח". דיי שתהיה נקייה מקרעים, ודיי באותה מידה שתהיה חזקה דייה להחזיק מלח; כל אחת מן התכונות לעצמה מותירה אותה כמקבלת טומאה.
כמה מלח?
עתה קובעת המשנה את השיעור: "כמה מלח יהא סורד?" ותשובתה "רובע", רביע הקב, נפח שעולה כשש ביצים.
כאן נכנסת מחלוקת, לא בכמות אלא בסוג המלח שבו מודדים אותה. "רבי יהודה אומר, בדקה. וחכמים אומרים, בגסה". רבי יהודה סובר שבודקים את המטלית ברובע של מלח דק, וחכמים סוברים שבודקים אותה ברובע של מלח גס.
ואז מעירה המשנה הערה מפליאה: "אלו ואלו מתכוונים להקל": שתי הדעות מכוונות לקולא. רבי יהודה משוכנע שמידתו היא הקלה, וחכמים משוכנעים באותה מידה ששלהם היא הקלה. אין כאן צד הטוען לחומרה; כל המחלוקת היא באיזו מדידה יוצא הדין לקולא.
מדוע כל תנא רואה את עצמו מקל
רבי יהודה, המצריך שהמטלית תוכל להחזיק מלח דק, סובר שהמלח הדק הוא הבדיקה הקשה יותר. המלח הדק צפוף יותר, שכן יש פחות חלל בין הגרגרים, ולכן רובע של מלח דק כבד מרובע של מלח גס. המטלית צריכה לעמוד במשקל הכבד הזה. לשיטתו זו קולא: אם אין המטלית סובלת את המשא הכבד, אף שהנפח הוא אותו רובע בשני המקרים, אינה מקבלת טומאה כלל.
חכמים הופכים את החשבון. לדעתם, מטלית שנועדה להחזיק מלח גס צריכה להיות עמידה יותר מזו שנועדה למלח הדק, שכן לגרגרים הגדולים יש חודים חדים הנוקבים וקורעים את הבד. נמצא לשיטתם שאין הטומאה חלה אלא במטלית חזקה דייה להכיל מלח גס, והם רואים בכך את השיעור המקל יותר.
אם כן, כל תנא סבור שהוא האוחז בעמדה הקלה, וכל הוויכוח ביניהם הוא רק באיזה שיעור תובעני יותר כלפי המטלית.
רבי שמעון: המטלית המושלכת יורדת דרגה
רבי שמעון חולק. "רבי שמעון אומר", ומשווה בין שני המקרים ואומר שהם "שוים": מטלית של "שלשה על שלשה באשפות", שלושה טפחים על שלושה טפחים באשפה, דינה כדין מטלית של "שלש על שלש בבית", שלוש אצבעות על שלוש אצבעות בתוך הבית.
כשם שמטלית של שלוש אצבעות על שלוש אצבעות אינה מקבלת טומאת מדרס אף בתוך הבית, מפני שהיא קטנה מדי, כך מטלית שהושלכה לאשפה אינה מקבלת טומאת מדרס אף כשיש בה השיעור המינימלי במלואו ואף כשהיא שלמה וחזקה דייה להחזיק מלח. לדעת רבי שמעון, עצם ההשלכה מורידה אותה דרגה, ומאותה שעה אינה מקבלת עוד טומאת מדרס, יהיו גודלה ומצבה אשר יהיו.