כלים, פרק כ״ד, משנה י״א. כל הפרק הזה מונה סוג אחר סוג של כלים ומחלק כל אחד לשלושה, ללמדנו ששם אחד יכול לכלול שלושה חפצים שונים בשלוש דרגות טומאה שונות. כאן מדובר בשני כלי עור מצויים: החמת, נוֹד של עור שנושאים בו נוזלים, והתורמיל, התיק שבו היה הרועה מחזיק את חפציו בשעה שהוא יוצא עם צאנו.
שני אלה נזכרו כבר קודם לכן במסכת, ושם למדנו שדינם תלוי בשיעור שהם מחזיקים. חמת או תורמיל שמקבלים נפח מסוים ראויים לישיבה, ולפיכך הם נכנסים לעולם של טומאת מדרס, הטומאה שמעביר זב או נידה וכל כיוצא בהם כשהם דורסים על דבר העשוי לישיבה או לשכיבה. אך המקבל פחות מן השיעור, קטן מכדי לשמש מושב, ועם זאת הוא עדיין בית קיבול, ולכלי קיבול יש טומאה משל עצמם.
המשנה פותחת במניין: "שלוש חמתות ושלוש תורמלין הן", החמתות באות בשלושה סוגים, וכן התורמלין מתחלקים לשלושה.
"המקבלין כשיעור, טמאין מדרס", כל אחד מהם שהוא רחב דיו להחזיק את השיעור האמור, נכנס לדין מדרס. בחמת השיעור הוא שבעה קבין, ובתורמיל חמישה קבין. כלי בגודל כזה מוצק ורחב עד שאדם סומך עליו את כל כובד גופו ומשתמש בו כמושב, וכל המשמש לישיבה מקבל את הטומאה שדורסים בו זב או נידה.
ממשיכה המשנה, "ושאינן מקבלין כשיעור", ופוסקת בהם ש"טמאין טמא מת". כשהקיבול פחות מן השיעור, אין כאן מדרס, שהרי אין אדם מתיישב על תורמיל קטן כל כך. אבל החפץ לא חדל מלהיות כלי. הוא מחזיק את מה שנותנים לתוכו כדרך כל בית קיבול, וכל בית קיבול מקבל טומאת מת ושאר הטומאות המגיעות לכלים.
"ושל עור הדג, טהורין מכולם", חמת או תורמיל שנתפרו מעור של דג נשארים טהורים לגמרי. אין שיעור ואין דרך שימוש שיביאו אותם לקבל טומאה, שכל מה שגדל בים אינו נכנס כלל לתורת טומאה.
כך אותו זוג שמות מוליד שלושה דינים שונים בתכלית: החמת או התורמיל הגדולים הראויים לישיבה ומקבלים מדרס, הקטנים שאינם אלא כלי קיבול ומקבלים טומאת מת, ואותו העשוי מעור הדג העומד מחוץ לדיני הטומאה כולם.