כלים, פרק י"ז, משנה י"א. המשניות שלפנינו לימדו שכאשר קבעו חכמים שיעור על פי דבר טבעי, כגון זית, ביצה או רימון, כוונתם הייתה לפרי הבינוני שבאותו המין, לא לגדול שבהם ולא לקטן שבהם. משנתנו פונה עתה לכיוון אחר ומציגה קבוצה שנייה: מידות שבהן התכוונו חכמים דווקא לגרסה הקטנה. משם עוברת המשנה לקבוצה שלישית לגמרי, שיעורים שאין להם כלל גודל קבוע, מפני שהם נמדדים לפי גופו של האדם המסוים העושה את המעשה.
מידות שכיוונו בהן לגרסה הקטנה
פתיחת המשנה היא "ויש שאמרו במידה דקה", כלומר יש מקרים שבהם כיוונו חכמים למידה הדקה, המידה המוקטנת. באילו מקרים? "מידות הלח והיבש", המידות שבהן מודדים נוזלים והמידות שבהן מודדים תבואה יבשה. "שיעורן באיטלקי", השיעור המכוון הוא זה שהיה נהוג באיטליה, "זו מדברית", ואותה מידה איטלקית היא בדיוק המידה ששימשה את העם בשנות המדבר.
ההשלכה המעשית נוגעת למידות שאנו פוגשים בעבודת בית המקדש. כשחכמים מדברים על הין, מידת הלח שבה נמדד יין הנסכים, או על עשרון, מידת היבש של הסולת המובאת למנחה, כוונתם לקטנה שבגרסאות שבהן היו קיימות מידות אלו.
ומדוע בכלל תהיה יותר מגרסה אחת של הין או של העשרון? כאן נמצא ההבדל בין משנה זו לקודמותיה. זית, ביצה ורימון הם דברים טבעיים, וגודלם משתנה לפי הפרי עצמו, לפי השנה ולפי המקום, ולכן נזקקו חכמים לומר לנו לקחת את הפרי הבינוני. מידות הלח והיבש אינן טבעיות כלל. הן פרי קביעה: החברה מחליטה כמה נוזל ממלא הין וכמה סולת ממלאה עשרון. וכיוון שהן נשענות על קביעה, היה בכוחן להשתנות במהלך ההיסטוריה.
בשעה שניתנה התורה במדבר החזיק ההין נפח יין מסוים והעשרון נפח סולת מסוים. בשלב מאוחר יותר הורו חכמים להגדיל את המידות הללו, ובירושלים הועלתה כל אחת מהשתיים בחומש מעל גודלה המדברי. הוראה נוספת כזו ניתנה בציפורי, והוסיפה חומש נוסף על גבי המידה הירושלמית. משנתנו קובעת אם כן איזו משלוש המידות מתכוונים אליה כשמזכירים הין או עשרון: זו שאיטליה שימרה עדיין בתקופת התנאים, הקטנה שבשלוש, הזהה למידה שהייתה נהוגה במדבר בשעת מתן תורה.
שיעורים שהולכים לפי האדם
עתה פותחת המשנה כותרת שלישית. "ויש שאמרו", יש עוד סוג של שיעורים, ועליהם לימדו התנאים "הכל לפי מה שהוא אדם", כל החשבון הולך לפי מה שהאדם עצמו הוא. לשיעורים אלה אין כל מספר אחיד. הם סובייקטיביים, עולים ויורדים לפי מידות גופו של העושה את המעשה, והמשנה ממשיכה ומונה אותם.
"הקומץ את המנחה", הוצאת הקומץ מן המנחה. שלוש האצבעות האמצעיות נקפצות אל תוך כף היד, והסולת הנתפסת תחתיהן היא בדיוק הקומץ הנקמץ מן המנחה. נפחו, אם כן, אינו אלא בבואה של גודל ידו של אותו כוהן.
"והחופן את הקטורת", והחופן את הקטורת בשתי חופניו. הכוונה לכוהן הגדול ביום הכיפורים, שהיה מצמיד את שתי ידיו זו לזו, חופן קטורת כמה שהן מחזיקות, ומכניס להקטירה בקודש הקודשים. גם כאן אין כמות קבועה; השיעור הוא כל מה ששתי חופניו מכילות.
"והשותה כמלוא לוגמיו ביום הכיפורים", והשותה כמלוא לוגמיו ביום הכיפורים חייב על איסור שתייה. שוב נמדד השיעור לפי פיו של האדם עצמו ולא לפי כלי תקני כלשהו.
מזון שתי סעודות לעירוב
המשנה מביאה עתה שיעור נוסף שיש הסוברים שהוא תלוי באדם: "וכמזון שתי סעודות לעירוב", וכמזון שתי סעודות לעירוב. אדם רשאי ללכת בשבת אלפיים אמה לכל רוח ממקום מגוריו. אם ברצונו להזיז את התחום, הוא מניח מזון שתי סעודות במקום מסוים לפני שבת, ואותו מקום נעשה מקום שביתתו לעניין זה, כך שהוא הולך משם אלפיים אמה לכל רוח. לפי דעה זו כמות המזון אינה קבועה; היא נקבעת לפי מה שכל אדם נוהג לאכול.
"מזונו לחול אבל לא לשבת": החשבון הולך לפי מזונו של יום חול ולא לפי מזונו של שבת. המספר המבוקש הוא מה שהוא אוכל בשתי סעודות של ימות החול, ולא מה שהוא אוכל בשתי סעודות של שבת. "דברי רבי מאיר", זו הוראתו של רבי מאיר. "רבי יהודה אומר: לשבת אבל לא לחול", ודעתו הפוכה: סעודות השבת הן אמת המידה, וסעודות החול אינן.
ואז מגלה המשנה שאין אף אחד מן התנאים בא להחמיר: "אלו ואלו מתכוונים להקל", מטרת שניהם היא קולא, כלומר לדרוש את הכמות הקטנה יותר של מזון לעירוב. כל אחד מהם פשוט מתאר את הרגלי האכילה המוכרים לו. רבי מאיר הכיר מציאות שבה שולחן השבת הוא הנדיב יותר, שהרי מזון השבת ערב לחיך ויש עונג שבת; ממילא סעודת חול פשוטה כוללת פחות מזון, ואת הכמות הפחותה הזאת הוא נוקט כשיעור. רבי יהודה הכיר מציאות שבה כל סעודת שבת בפני עצמה יוצאת המצומצמת יותר, שהרי בשבת יש שלוש סעודות, ובהן סעודה שלישית, ויש גבול לכמה אדם מסוגל לאכול במהלך יום אחד, ולכן המזון נחלק דק יותר בכל סעודה; משום כך הוא מודד את העירוב לפי שבת.
התנאים הקובעים כמות אובייקטיבית
תנאים אחרים במשנה סוברים שחכמים כן קבעו כמות מוגדרת למזון שתי סעודות של עירוב, כמות שאינה משתנה מאדם לאדם.
"רבי שמעון אומר: משתי ידות לכיכר משלוש לקב", רבי שמעון אומר: שני שלישים של כיכר, מן הכיכרות שעושים שלוש מהן מקב חיטים. קב הוא עשרים וארבע ביצים, ולפיכך כל כיכר כזו מכילה שמונה ביצים, ושני שלישים ממנה הם חמש ביצים ושליש. זה שיעורו האובייקטיבי לשתי סעודות.
"רבי יוחנן בן ברוקה אומר" נותן מספר אחר: "מכיכר בפונדיון", "מארבע סאין בסלע", כיכר שלמה שמחירה פונדיון (מטבע בעל ערך קטן) בזמן שסלע קונה ארבע סאין חיטים. חישוב זה מעלה שמונה ביצים.
נמצא שהמשנה הזאת העבירה אותנו דרך שלושה סוגי שיעורים: מידות הלח והיבש שנקבעו בקביעה, ובהן כיוונו חכמים למידה המדברית הקטנה והמקורית שנשתמרה באיטליה; השיעורים האישיים כגון הקומץ, שתי חופני הקטורת ומלוא לוגמיו ביום הכיפורים, הנמדדים מגופו של האדם עצמו; ומזון שתי סעודות לעירוב, שבו רבי מאיר ורבי יהודה מודדים לפי אכילתו של האדם, וכל אחד מהם מתכוון להקל, בעוד רבי שמעון ורבי יוחנן בן ברוקה קובעים כמות אחידה לכל אדם.